Published: September 16^th, 2018

השימוש ברשתות חברתיות להשפעה בלתי-לגיטימית על מערכות בחירות

חיים ויסמונסקי

בשנים האחרונות נחשף העולם לא פעם לכוחן האדיר של הרשתות החברתיות. הרשתות החברתיות מאפשרות את תנועתו המהירה של מידע בצורה מבוזרת, חינמית, ותוך הגעה לקהלים חדשים ורחבים יותר מאי פעם. תאגידי הענק המפעילים את הרשתות החברתיות הללו ערים, לרוב, לכוחם הגדול. תאגידים אלה מנסים לעיתים קרובות להיאבק בתופעות השליליות המתרחשות על-גבי הפלטפורמות שהם מפעילים כמו הסתה לאלימות ולטרור, גיוס פעילים טרור, פגיעות על רקע מיני, הפצה של תוכנות זדוניות ועוד. בשנתיים האחרונות החל הציבור הרחב להיחשף לתופעה חדשה והיא השימוש שניתן לעשות ברשתות חברתיות כדי להשפיע בצורה בלתי-לגיטימית על מערכות בחירות. תאגידי הענק המפעילים את הרשתות החברתיות החלו לנסות להיאבק בתופעה זו בעיקר בדרך של הסרת חשבונות ופרופילים מזויפים. השאלה שבמוקד רשימה קצרה זו היא האם ראוי שהמדינה תתמודד עם תופעה זו, ואם כן, על-פי אילו תבחינים?

הפעם הראשונה שבה נחשף הציבור הרחב לתופעה של שימוש ברשתות חברתיות כדי להשפיע השפעה בלתי-לגיטימית על בחירות דמוקרטיות הייתה בבחירות לנשיאות ארצות-הברית שהתקיימו בנובמבר 2016.[1] על פי הפרסומים בתקשורת, נטען כי הממשלה הרוסית פעלה במבצע מתוזמר במטרה להפיץ תוכן שגוי ושקרי ברשתות החברתיות (בפרט תוכן המתיימר להציג "דיווחים חדשותיים" – "Fake news"), ובראשן פייסבוק וטוויטר. נוסף על כך, נטען כי הממשלה הרוסית הפעילה מספר רב של חשבונות משתמש מזוייפים, שנחזו להיות של אנשים "אמיתיים", שהדהדו מסרים – בין אם אלה מסרי אמת ובין אם אלה מסרים כוזבים – במטרה להציף את הרשת החברתית במסרים מסוימים שתואמים את האינטרסים של רוסיה בכל הנוגע לבחירות לנשיאות ארצות-הברית.[2] עוד נטען כי לאחרונה, סביב בחירות "אמצע הכהונה" לסנאט, מופץ שוב תוכן שגוי ושקרי ברשתות החברתיות, וכן נעשה שימוש במשתמשים מזויפים. התוכן המופץ עוסק ברובו בנושאים שנויים במחלוקת בחברה האמריקנית, באמצעותו מבקשת הממשלה הרוסית – על פי הנטען - להגביר את הפילוג בתוך החברה האמריקנית.[3] מחקרים הראו כי התוכן השגוי והשקרי שהופץ במהלך הבחירות לנשיאות בארצות-הברית השפיע ככל הנראה על דעת הקהל האמריקנית, ובסבירות גבוהה השפיעה על דעת הקהל לטובתו של המועמד דאז דונלד טראמפ.[4] עוד לפי פרסומים בתקשורת, הממשלה הרוסית ביקשה להשפיע על הבחירות בארצות-הברית באמצעות שימוש בארגון בשם "הסוכנות לחקר האינטרנט" (Internet Research Agency). הסוכנות עשתה שימוש בחשבונות פייסבוק, אינסטגרם וטוויטר אשר נחזו כחשבונות של אנשים פרטיים או של ארגוני חברה אזרחית. באמצעות חשבונות אלה הפיצה הסוכנות את המידע השגוי, השקרי והמפלג.[5] בתקופה האחרונה פורסם כי השימוש בתוכן שגוי ושקרי, כמו גם במניפולציות מקוונות נוספות, היה נפוץ גם סביב הבחירות הכלליות שנערכו בגרמניה בחודש ספטמבר 2017,[6] וכי נעשו ניסיונות דומים להשפיע על הבחירות גם במקסיקו[7] ובמצרים.[8]

ברי כי הסוגייה של השפעה זרה על בחירות דמוקרטיות, באמצעות מניפולציות מקוונות שונות, מעוררת דאגה כנה לשמירה על טוהר הבחירות ועל לגיטימיות התוצאות של הבחירות, שהם לב לבו של ההליך הדמוקרטי. עם זאת, אין ספק כי לא כל מקרה של שימוש ברשתות חברתיות לשם השפעה על השיח הציבורי ודעת הקהל מעורר דאגה באותה מידה. למעשה, אזרחים פרטיים עושים שימוש יום-יומי כדי להשפיע על עמדותיהם הפוליטיות של חבריהם ברשתות חברתיות, והדבר איננו רק כלגיטימי אלא חיובי ורצוי. שיח פוליטי מעין זה הוא בליבת עיקרון העל של חופש הביטוי, ואל לה למדינה, או לתאגיד השולט ברשת החברתית, להתערב בשיח זה. נוצר כאן אפוא מתח חריף במיוחד בין אינטרס ציבורי ראשון במעלה לשמור על טוהר הבחירות מחד גיסא, אינטרס שמצדיק התערבות ופעולה מצדה של המדינה, לבין החובה של אותה מדינה לשמור על חופש הביטוי הפוליטי מאידך גיסא. בדומה, גם לתאגיד השולט ברשת החברתית קיים אינטרס, ואולי אף חובה, למנוע מצב של תרומה – אף אם בדרך של אפס מעשה – לניצול הפלטפורמה המקוונת לשם השפעה פסולה על בחירות, בעוד שלתאגיד יש אינטרס, ואולי אף חובה, לאפשר שיח ער וחופשי בסוגיות פוליטיות.

בבואנו לנתח את הסוגייה, ראוי לעמוד על שתי הבחנות מרכזיות: הראשונה, הבחנה בין תוכן שקרי לבין תוכן אמיתי. השנייה, הבחנה בין מפרסם "אמיתי" למפרסם "שקרי".

בכל הנוגע להבחנה בין תוכן שקרי לבין תוכן אמיתי, המשפט הישראלי אינו אוסר על אמירת דבר שקר או פרסום דבר שקר כשלעצמו. אולם, פרסום דבר שקר משפיל, מבזה, שעלול לפגוע במשרתו של אדם, או שעלול לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג – אסור על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965.[9] אולם פרסום דברי שקר הנחזים להיות "fake news" ונועדו להטות את השיח הציבורי – אינם כשלעצמם אסורים על פי הדין הישראלי. אומנם אם פרסום דברי השקר יתייחס במישרין למועמד פוליטי ויהיה בהם כדי לבזותו או להשפילו, הרי שהדברים עשויים לעלות לכאורה כדי "לשון הרע". בעניין זה מעניין לציין את פסיקתו של בית-המשפט בעניין תביעתם של ראש הממשלה ורעייתו נגד העיתונאי יגאל סרנה, שבו חרף רום מעמדו של התובע (ראש הממשלה), נפסק כי לא ניתן לפרסם מידע שקרי בעליל ומבזה על אודותיו, ואין לראות בכך משום דבר ביקורת לגיטימי.[10] עם זאת, ניהול הליך בירור משפטי מלא של תביעת לשון הרע הוא עניין איטי ומסורבל, ואינו מתאים לקצב של השיח ברשת כמו גם ללוחות הזמנים של מערכות בחירות. נראה כי חרף העובדה שהנורמה המשפטית עשויה לאסור פרסום "fake news" שנועדו להשפיל או לבזות מועמד בבחירות, הרי שבפועל קשה לאכוף את הנורמה באופן אפקטיבי ולמנוע בזמן אמת, באמצעות כלים משפטיים, את השפעת ה-"fake news" על משתמשי הרשת החברתית. ניטול כדוגמה מצב שבו משתמש ברשת החברתית מפרסם מידע, הנחזה להיות מידע אמין ו"חדשותי" על אודות מועמד בבחירות. נניח כי נטען על-ידי המועמד כי המידע האמור בדוי לחלוטין ונועד להשפיע באופן בלתי הוגן על הליך הבחירות. פנייה לקבלת סעד משפטי בבית-המשפט עשויה להימצא כמהלך לא-יעיל, שעתיד להסתיים לאחר תום מערכת הבחירות. יתרה מכך, עצם הפנייה בבקשה לסעד משפטי עלולה להיתפש בציבור כצעד בלתי-לגיטימי של השתקת השיח הציבורי אגב מערכת הבחירות. גם מבחינתה של הרשת החברתית, המעוניינת למנוע שיח שקרי על גבי הפלטפורמה, היא עלולה לעמוד בפני שוקת שבורה. הלא הקביעה אם הפרסום הנדון הוא שקרי או אמיתי (או אמיתי לשעתו)[11] היא קביעה שיפוטית, האמורה להיסמך על עדויות, מסמכים וטיעונים של באי-כוח הצדדים. אין זה מסמכותה, מיכולתה או מייעודה של הרשת החברתית לערוך הליך בירור שכזה.

לעומת זאת, ההבחנה בין מפרסם "אמיתי" לבין מפרסם "שקרי" היא הבחנה פשוטה יותר ליישום. הבחנה זו אינה כרוכה בהערכה של תוכן, אלא של זהות. היא נעדרת בחינה הקשרית, נסיבתית, של הפרסום, ולמעשה יכולה להתמקד במאפיינים טכניים ולא מהותיים. הקביעה אם מדובר במפרסם "אמיתי" או במפרסם המשתמש בזהות בדויה היא לכאורה קביעה חדה יותר, של שחור-או-לבן, ללא גוונים של אפור, כבמקרה של ניתוח תוכן על רקע הקשרי. הקביעה האם מדובר בזהות אמיתית או בדויה יכולה, לפחות לעתים, להתקבל באופן טכני, ללא צורך בהליך שיפוטי. אכן, התאגידים המפעילים את הרשתות החברתיות הגדולות בוחרים לפעול לא אחת לסילוק משתמשים בעלי זהות "מזוייפת" (פסבדונימית), תוך קביעה ששימוש בזהות מזוייפת נוגדת את תנאי השימוש של הרשתות החברתיות. זאת, ללא קשר לתוכן המפורסם בידי המשתמש.[12]

אולם, בניגוד לאופן שבו פועלות הרשתות החברתיות, המשפט הישראלי מגן גם על שימוש בזהות בדויה. הזכות לאנונימיות, או קרובתה – הזכות לפסבדונימיות (שם-עט), מוכרת כזכות הראויה להגנה. היא מושתתת הן על הזכות לחופש הביטוי והן על הזכות לפרטיות. בכל הנוגע לזכות לחופש הביטוי בהקשר זה קבע בית-המשפט העליון כי "האנונימיות היא לעיתים תנאי לעצם האפשרות והנכונות להתבטא, ופעמים האנונימיות היא גם חלק מן המסר הגלום בביטוי".[13] בכל הנוגע לזכות לפרטיות בהקשר זה קבע בית-המשפט העליון כי "אין ספק כי יש לראות באנונימיות מרכיב חשוב בזכות לפרטיות שכן היא מאפשרת לאדם 'להיעזב לנפשו' ולהימנע מחשיפה אישית וממסירת מידע אודותיו שאינו מעוניין שיימסר".[14] ניתן להציג גם את הזכות לאנונימיות (או פסבדונימיות) כמכשיר להגנת זכויות אחרות – ובראשן השוויון וחופש ההתאגדות.[15] האנונימיות, ובעיקר הפסבדונימיות, מאפשרת לאדם ליצור לעצמו "זהות מקוונת" הנבדלת או מעשירה את זהותו במרחב הפיזי.[16]

יוצא אפוא כי המשפט מגן על הזכות לאנונימיות או פסבדונימיות ברשת, אולם השימוש בהן עלול להיות מנוצל לרעה לצורך השפעה בלתי-לגיטימית על בחירות. אומנם, כפי שהראיתי לעיל, הרשתות החברתיות אוסרות, ככלל, על שימוש בזהויות בדויות, אולם מטבע הדברים אל לה למדינה לסמוך אך ורק על פעולתן האוטונומית – גם אם היעילה – של הרשתות החברתיות. אימתי ראוי לה למדינה להיאבק בזהויות בדויות ברשת הפועלות למטרת השפעה פסולה על בחירות, מבלי לפגוע באופן עודף בזכויות לאנונימיות או פסבדונימיות?

נראה כי ניתן לחשוב על מספר פרמטרים שונים בבואה של המדינה לבחון את הסוגייה המורכבת:

הפרמטר הראשון מתייחס לשאלה האם הניסיון להשפיע על השיח באמצעות זהויות בדויות נובע מגורם פנימי או חיצוני. הניסיון להשפיע על התודעה הציבורית על-ידי גורם פנים-מדינתי הוא לגיטימי, ואף רצוי ומבורך. השפעה פנים-מדינתית יכול שתתבצע בידי אזרח פרטי, קבוצת אזרחים על-בסיס אידיאולוגי או בידי קבוצות לחץ אינטרסנטיות. לעומת זאת, השפעה חיצונית, של מדינה זרה או של תאגיד זר על הנעשה במדינה אחרת, עשויה להיתפש כלא-לגיטימית וכפוגעת בעיקרון של אי-התערבות זרה בפוליטיקה הפנימית של מדינות.

הפרמטר השני מתייחס לשאלה האם הזהות הבדויה ברשת החברתית פועלת כחלק מפעילות מוסדית, מאורגנת, שיטתית או ממומנת לעומת הפעלתה באופן אישי וספונטני. ברי כי פעילות מאורגנת לשימוש בזהויות בדויות במטרה להשפיע על השיח הפוליטי עשויה ליצור אפקט משמעותי יותר. פעילות אישית וספונטנית, ככלל, אינה אמורה להיות מעניינה של המדינה, אף אם היא כוללת שימוש בזהות בדויה, וזאת על מנת למנוע אפקט מצנן מוגבר על חופש השימוש של אדם פרטי ברשת, על פרטיותו ועל חופש הביטוי שלו. 

הפרמטר השלישי הוא טכנולוגי במהותו ומתייחס לשאלה האם פעילות המשתמש המזוייף מנוהלת בידי אדם או בידי מכונה. בשנים האחרונות נפוצה התופעה של שימוש ב"בּוטים" (קיצור של "רובוטים"), היינו, אלגוריתמים המפרסמים תוכן ברשתות חברתיות בצורה אוטומטית, בין אם מדובר בתוכן שנחזה כתוכן מקורי ובין אם מדובר בפרסומים-חוזרים (Share או re-Tweet) של אחרים.[17] ניתן לומר כי הפעלתם של אלגוריתמים אוטומטים לפרסום או הדהוד של תוכן המקדם אג'נדה מסוימת לא מגלם הגשמה משמעותית של חופש הביטוי. זאת בניגוד לביטויים אנושיים, עליהם מבקשת הזכות לחופש הביטוי להגן.

בצד הדיון בשאלה אימתי ראוי לה למדינה לקבוע, כי ניסיון להשפיע על הבחירות באמצעות שימוש ברשתות החברתיות הוא פסול, יש לערוך דיון מסדר שני בדבר השאלה אילו סמכויות וכלים משפטיים ראוי לה למדינה להפעיל על מנת למנוע השפעה פסולה כאמור. האם ראוי לאפשר לבית-המשפט או ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית להוציא צווים להסרת משתמש מזוייף מהרשת או להגבלת הגישה של משתמשים מישראל לתכנים שמפיץ אותו משתמש מזוייף? האם ראוי להטיל חובה על הרשתות החברתיות לבצע הסרה או חסימת גישה כאמור? לחלופין, האם על המדינה להקים מנגנונים לשיתוף פעולה על בסיס וולונטרי עם הרשתות החברתיות, שבמסגרתם המדינה תעביר מידע שברשותה על פעילות של משתמשים מזוייפים, ותבקש מהרשתות החברתיות לאכוף את תנאי השימוש שלהן האוסרות על פעילות של משתמשים שכאלה ולהרחיקם מהרשת.

* * *