מדינות בכל רחבי העולם שואלות את עצמן בימים אלו "איך לתקן את פייסבוק", משל הייתה זו מערכת אינסטלציה סבוכה שהתפוצצה בתוך הקיר וכעת כולנו דנים איך נחליף כמה פאנלים, נמרח קצת טיח, נטיל אחריות על פלטפורמות לדברי שנאה, נעדכן קצת את חוק הגנת הפרטיות ונגביר את הפיקוח על הגבלים עסקיים - והנה, טיפלנו בבעיה.
אלא שתוך כדי השיפוצים, לאף אחד לא ברור עד הסוף איך עובד המנגנון שמתחבא בתוך הקיר, מה יקרה אם אחרי פתיחת הסתימה חברה אחרת תתחיל לזרוק מגבונים לאסלה, ובעיקר, לאן אנחנו רוצים ללכת מכאן. המשפטן רוברט קאבר כתב שהמשפט הוא גשר בין ההווה לבין העתיד המדומיין, החזון. מהו העתיד המדומיין שאליו אנחנו שואפים להגיע ביחס לאינטרנט, למידע, לחיים יחד בהינתן טכנולוגיות המידע?
דיונים ברגולציה על האינטרנט אנחנו פעמים רבות מציעים פלסטר, יוד או אפילו חיסון לפתולוגיה שאנחנו כבר מכירים: פייק ניוז, בריונות רשת, אפליה אלגוריתמית, מעקב. אבל אנחנו לא דנים מספיק בשאלת היסוד - לאן בעצם פנינו מועדות? לאן אנחנו רוצים להגיע? מהו העתיד המדומיין שאליו יש לשאוף? מהם חיים ומערכות יחסים עשירות במשמעות, ביצירה ובשיתוף פעולה, בהינתן טכנולוגיית המידע? אחרי שדנים על הכיוון הכללי אליו רוצים ללכת, קל הרבה יותר למצוא את הדרכים המשפטיות והרגולטוריות המובילות אליו.
ואכן, בשנים האחרונות הופיעו בעולם לא מעט יוזמות מחקריות, אזרחיות, טכנולוגיות ועסקיות שמבקשות לא רק לתקן רכיב כזה או אחר שהתקלקל בסייבר-ספייס, אלא ממש לדמיין מחדש את האינטרנט. היוזמות האלו מבינות שהבעיה שאת רסיסי הפיצוץ שלה הרגשנו על בשרנו בהשתלטות על בניין הקפיטול, בעימותים בשאלת החיסונים ובמהומות בערים המעורבות, טמונה לא רק בחברה עסקית ספציפית. היא נובעת מהמבנים היסודיים של אופני השימוש והבעלות על מידע, במודלים העסקיים של הרשתות החברתיות, ובהיעדר הכמעט מוחלט של מרחבים ציבוריים משותפים שאינם מסחריים באינטרנט.
מודלים מתנועת המחאה נטמעו בממשל
תארו לכם שכל מה שהיה ממתין לכם בצאתכם מפתח הבית היו שניים-שלושה קניוני ענק אמריקאיים - בלי עץ, בלי ספסל, בלי כיכר, בלי פיסת שמיים. ולא סתם קניונים, אלא כאלו ששואבים מכם כל פרט מידע אפשרי בכל רגע נתון, ומשתמשים במידע הזה כדי להסליל אתכם ואחרים בדרכים שבוודאי יועילו למישהו, אבל בטח לא לכם, וגם לא לחברה או לקהילה שבה אתם חיים.
כמו שכל רחוב צריך ספסל, כיכר, ואיזה קיר נטוש לקשקש עליו, גם באינטרנט צריכים להיות לנו רחובות, ספסלים, כיכרות וקירות נטושים. צריכה להיות לנו יכולת ליהנות ביחד ולחוד מהמידע, שהוא בעצם תוצר של תרגום החיים שלנו לשפת מחשב.
מי שמאפשרת לנו הצצה לעתיד או להווה כזה היא שר.ת הדיגיטל של טייוואן, אודרי טאנג. היה לי הכבוד לארח את טאנג לראיון בכנס השנתי של תוכנית ליפקין שחק במכון למחקרי ביטחון לאומי, ביחד עם סגן ראש המכון, תא"ל (מיל') איתי ברון.
טאנג, מתכנתת ויזמית לשעבר, היתה נערת פוסטר של החלום הטיוואני. את חברת התוכנה הראשונה שלה פתחה בגיל 15, ואחר כך עבדה במיטב החברות האמריקאיות והמקומיות. בשנת 2014, המחאה החברתית הטיוואנית המכונה "מחאת החמניות" הוציאה אותה לרחובות הפיסיים, ובעיקר גרמה לה ולעמיתים אחרים בתנועת המחאה לעצב ולתכנת כיכרות ורחובות ציבוריים משותפים במרחבים המקוונים. הן טאנג עצמה והן הכלים הדמוקרטיים-טכנולוגיים שעיצבו הפעילים הפכו מאז לחלק משיטת הממשל הטיווואנית, והם מקור השראה של ממש במחשבה על האפשרות של אינטרנט אחר - גם כאן ועכשיו.
טאנג מגדירה את עצמה כא-בינארית, ומה שמרתק הוא שהא-בינאריות הזאת מעצבת גם את החזון שלה ואת המדיניות הטיוואנית בנושאים הדיגיטליים. היא דוחה למשל את הטענה שצריך לבחור בין שני קצוות בינאריים: שקיפות או ביטחון לאומי, פרטיות או בריאות הציבור. "כפי שעד כה התמודדנו עם המגפה ללא סגרים", היא אומרת, "התמודדנו עם מגפת המידע בלי שנאלצנו לסגור אתרים. במקום לראות כאן ביטחון לאומי נגד שקיפות, אנו נוטים לראות כאן ביטחון לאומי באמצעות שקיפות".
את השקיפות טיוואן בין השאר מיישמת באמצעות פורטל שמאפשר למיליוני אזרחים להשתתף בקבלת ההחלטות, בהעלאת הצעות חקיקה ובתגובות על הצעות קיימות. כל זאת גם באמצעות מנגנון אלגוריתמי לדירוג תכנים, שבניגוד לזה של הרשתות החברתיות המסחריות, לא מנסה למקסם את תשומת הלב של המשתמשים, ועל הדרך גם לקטב, להפיץ שנאה ודיסאינפורמציה, אלא דווקא מבקש לייצר קונסנזוס בין המשתתפים בדיון.
כיכר ציבוריות בקוד פתוח
פייסבוק היא בידור. כמו מועדון לילה אפוף עשן עם מוזיקת ריקודים רועשת, צריך לצעוק כדי שישמעו אותך, ומוגשים משקאות משכרים", אמרה לנו טאנג, "ועם כל הכבוד, יש מקום לבידור בעיר, אבל אם מנסים לקיים שם דיון ציבורי, התוצאות תהיינה גרועות מן הסתם, ולא מפני שהאזרחים הם אנטי-חברתיים אלא מפני שהמרחב לא מתאים לשיח דמוקרטי".
מלבד הרשת הממשלתית קיימים בטייווואן מרחבים נוספים לשיח דמוקרטי מקוון. כזו היא למשל רשת חברתית שממומנת בידי המדינה אבל לא מופעלת על ידה, אלא מבוססת על קוד פתוח ומנוהלת באופן משותף על ידי סטודנטים. ריבוי הרשתות החברתיות במודל הטייוואני דומה אפוא למגוון הכיכרות בערים, שנהנות מסבסוד ציבורי אבל מהוות מרחב שאינו מנוהל עד הסוף, אלא פתוח לפעולות משותפות, ליצירה משותפת וגם לסתם שיטוט או מבט אל השמיים.
בזמן הקצר שחלף מקיום הראיון עם טאנג גברה המתיחות בין טיוואן לבין סין. על זה טאנג פחות נלהבת לדבר. המתיחות הזו, לצד הגילויים הטריים מתוך פייסבוק, ממחישים לנו שהמערב לא מציע אלטרנטיבה מלהיבה לחזון הסיני, ומלמדים שדיון מופשט ב"סכנות הטכנולוגיה" הוא דיון משני ועקר. השאלה המרכזית שיש לדון בה היא באיזו חברה אנחנו רוצים לחיות – מבחינה חברתית, פוליטית, כלכלית. לאור התובנות האלו נצטרך לעצב את המרחבים המקוונים שלנו ואת הרשתות החברתיות שמחברות אותנו זו עם זו.