התמודדות משפטית עם "פייק ניוז" על רקע משבר הקורונה

נכתב על ידי: חיים ויסמונסקי

כללי

"ממשלת ישראל עתידה להשתיל בכפיה חיישן תחת עורם של אזרחי המדינה";[1] "ביל גייטס אחראי על הפצת נגיף הקורונה בעולם";[2] "משטרת-ישראל עתידה לנקוט במבצע אכיפה ממוקד באזור גיאוגרפי מסוים";[3] הודעה לאדם ספציפי שהוא "שהה לצד חולה קורונה ועליו להיכנס לבידוד".[4]

כל אלה ועוד רבים אחרים, הם פרסומים כוזבים אשר הופצו בעת האחרונה ברשתות החברתיות, על רקע התפשטות נגיף הקורונה בישראל ובעולם כולו. תופעה זו, של פרסום ידיעות כוזבות המתפשטות במרחב המקוון, מוכרת ומדוברת רבות בשנים האחרונות. רבות כבר נכתב ונאמר על תופעה זו, של "חדשות הכזב" ("Fake News").[5] בתקופת התפשטות נגיף הקורונה, הפכה ההתמודדות עם חדשות כזב לאתגר מרכזי של רשויות אכיפת החוק ושל חברות האינטרנט המפעילות את הרשתות החברתיות המרכזיות. התפוצה הרבה של חדשות כזב במהלך תקופה זו אף הביאה את UNESCO לקבוע כי חדשות כזב עשויות לסכן חיים, במקרים שבהם מדובר בפרסומים על-אודות "תרופות פלא" לנגיף הקורונה, "תרופות" המסכנות כשלעצמן חיים.[6]

מבחינה עיונית, ניתן לחלק את תופעת חדשות הכזב, במיוחד על רקע התפשטות נגיף הקורונה, לשני סוגים שונים על-פי היקף הנמענים ואופן העברת המידע: בסוג הראשון, שולח המפיץ של חדשות הכזב פרסום נקודתי, "ממוקד מטרה", לנפגע ספציפי. מטרתו של פרסום מסוג זה היא להבהיל את הנפגע, להפריע את שלומו, להטריד את מנוחתו או לגרום לו לשנות את התנהגותו ולקבל החלטות שגויות. לעיתים קרובות, פרסומים מסוג זה מתרחשים על-רקע היכרות קודמת בין המפרסם לקורבן, או על רקע סכסוך ביניהם. דוגמה לפרסום שכזה היא כאשר, למשל, אדם שולח לשכנו מסרון פיקטיבי, תוך שימוש ביישומון המחולל מספר טלפון פיקטיבי, ובמסרון נקרא הנפגע להיכנס לבידוד ביתי משום ששהה ליד חולה קורונה. בסוג השני, שולח המפיץ של חדשות הכזב פרסום לקהל רחב של אנשים, באופן לא-ממוקד, ומטרתו לזרוע בהלה בציבור הכללי. גם בפרסומים מסוג זה עשוי המפרסם לבקש ולפגוע באדם ספציפי או בתאגיד ספציפי באמצעות הבהלת הציבור הרחב. כך המקרה במקום שבו בעל עסק מפיץ לציבור הרחב חדשות כזב על מתחרה עסקי, במטרה לפגוע במתחרה (למשל, שנמצאה בעיה בריאותית במוצרים אשר המתחרה משווק). לסיכום, הסוג הראשון של חדשות הכזב מבוסס על שיטת העברה של יחיד-אל-יחיד, ואילו הסוג השני מבוסס על שיטת העברה של יחיד-אל-רבים.

תופעת חדשות הכזב נוגעת לכל פלטפורמות התקשורת השונות שישנן, ואין מדובר בתופעה ייחודית לפלטפורמה זו או אחרת. שני הסוגים של חדשות כזב, שמניתי לעיל, לא נבדלים זה מזה בהכרח בפלטפורמה הטכנולוגית המשמשת להפצה, והם יכולים להתרחש בכל פלטפורמה. כך למשל, ניתן באמצעות שליחת מסרונים (SMS) להפיץ ידיעה כוזבת לקורבן ספציפי, או להפיץ מסרונים רבים לציבור הרחב. לחלופין, ניתן להשתמש בפייסבוק (Facebook) כדי לשלוח הודעות פרטיות לאנשים ספציפיים, או כדי לפרסם ברבים את חדשות הכזב.

הפצת חדשות הכזב בקשר עם נגיף קורונה לא פסחה כמובן על מדינת-ישראל. משרד הבריאות ביקש להתמודד איתה בעיקר במישור ההסברתי ובדרך של הזמת השמועות באמצעות פרסום הכחשות רשמיות.[7] אולם בצד ההסברה נדרשת אכיפה של תופעה מטרידה, ואף מסוכנת, זו. כיצד נכון להתמודד עם תופעה זו במישור האכיפתי? ניתן לסמן שני אפיקי פעולה שונים, המשלימים זה את זה: הראשון, פעולה באפיק הפלילי באמצעות חקירה פלילית והעמדה לדין במקרים המתאימים.[8] השני, פעולה באפיק של אכיפה אלטרנטיבית למול חברות האינטרנט המפעילות פלטפורמות על-גביהן מתפרסות חדשות כזב. להלן יוצגו שני אפיקי פעולה אלה כסדרם.

התמודדות באפיק הפלילי

הדרך הראשונה שבה יכולה המדינה להיאבק בתופעה של הפצת חדשות כזב היא באמצעות הכלים המסורתיים של המשפט הפלילי. בהקשר זה, ניתן למנות כמה עבירות פליליות רלוונטיות:

העבירה הרלוונטית הראשונה היא עבירת פרסום ידיעות כוזבות הגורמות פחד ובהלה. סעיף 159(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") קובע כך: "המפרסם או משעתק אמרה, שמועה או ידיעה העלולות לעורר פחד ובהלה בציבור או להפריע את שלומו, והוא יודע, או יש לו יסוד להניח, שהן כוזבות, דינו - מאסר שלוש שנים". עבירה זו מנוסחת באופן רחב למדי, ועשויה לכלול בגדרה פעולות רבות. למעשה, פרסום של כל אמרה אשר עלולה להפריע את שלום הציבור תקים את יסודות העבירה, במקרה שבו היה למפרסם יסוד להניח כי הידיעה כוזבת.

עבירה של פרסום ידיעות כוזבות הגורמות פחד ובהלה יכולה להתקיים בשתי הדרכים אשר תוארו לעיל של ביצוע חדשות כזב, משמע הן בדרך של פרסום לרבים והן בדרך של פרסום ליחיד. הפרסום לרבים הוא אמנם אינטואיטיבי יותר, אך לאור הוראת סעיף 34כד לחוק העונשין, המגדיר "ציבור" באופן מרחיב ככולל גם "כל חלק ממנו העלול להיפגע מהתנהגות שעליה מדובר בהקשרו של מונח זה", הרי ש"ציבור" יכול להיות גם אדם יחיד, בהנחה שהיחיד היה עלול להיפגע מההתנהגות.[9] לפיכך, די בכך שהפרסום עלול היה ליצור פחד ובהלה בקרב אדם יחיד אליו כוון הפרסום כדי לקיים את יסוד ה"ציבור" מבין יסודות העבירה.

לצד זאת, ניתן לפרש את העבירה ככזו אשר נועדה להגן על שגרת החיים של הציבור, מניעת בזבוז משאבים ציבוריים והפרעה ממשית לשלומו של הציבור. כך ניתן ללמוד מהערת אגב של בית-המשפט העליון בעניין אונגרפלד[10] ומפסיקה של בית-משפט השלום.[11] מטבע הדברים, המבחן שאותו על התביעה לשקול בבואה לשקול העמדה לדין בגין פרסום חדשות כזב משתנה בהתאם לנסיבות בעת ביצוע העבירה. נראה כי בתקופת התפשטות נגיף הקורונה בישראל, על רקע החרדה הציבורית מהתפשטות הנגיף ונקיטת צעדים מרחיקי-לכת לשם עצירת התפשטותו – יש מקום לבחון בצורה מותאמת לנסיבות מהו פרסום כוזב העלול להפריע באופן ממשי לשלומו של הציבור, כך שהעבירה תתפרש על מעשים נוספים אשר בשגרה ייתכן והיו מוגדרים ככאלה אשר לא מעוררים עניין ציבורי.

העבירה הרלוונטית השנייה היא מידע כוזב במחשב. סעיף 3(א)(1) לחוק המחשבים, התשנ"ה-1995 קובע כי: "העושה אחת מאלה, דינו - מאסר חמש שנים: מעביר לאחר או מאחסן במחשב מידע כוזב או עושה פעולה לגבי מידע כדי שתוצאתה תהיה מידע כוזב או פלט כוזב". גם עבירה זו, בדומה לעבירה של פרסום ידיעות כוזבות, היא עבירה בעלת פוטנציאל לתחולה רחבה. לכאורה, מנוסח הסעיף עשויה לנבוע מסקנה לפיה כל דבר שקר אשר מועבר לאחר באמצעות מחשב – מקים את העבירה.

פרקליטות המדינה הייתה ערה לכך שנוסחה של עבירה זו רחב, באופן המאפשר, כאמור, להחילה על מגוון רחב למדי של נסיבות. לשם כך, פורסמה לפני מספר שנים הנחיית פרקליט המדינה הנוגעת לפרשנותה ולתיחומה של עבירה פלילית זו.[12] מטרתה של הנחיה זו, בין היתר, הייתה לקבוע את מדיניות התביעה הכללית בדבר המצבים העובדתיים שבהם ראוי להחיל עבירה זו. בין היתר, נקבעו בהנחיה שיקולים המנחים את התובע, בבוחנו תיק חקירה, לגבי השאלה האם ראוי בנסיבותיו של המקרה הספציפי להעמיד לדין חשוד בגין עבירה של מידע כוזב. בין יתר השיקולים הללו, נמנה גם השיקול של "טיב המידע", שיקול אשר מאפשר לבחון את הנושא שבו עוסק המידע הכוזב. בענייננו, נראה שישנם מצבים שבהם טיב המידע יטה את הכף לכיוון של העמדה לדין. כך לדוגמה, במקרים שבהם פורסמו הנחיות כוזבות של משרד הבריאות אשר עלולות לסכן את בריאות הציבור, או כאשר נשלחו שנועדו לפגוע בפרנסתו או בבריאותו של אדם.

העבירה הרלוונטית השלישית היא הטרדה באמצעות מתקן בזק. סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 קובע כדלקמן: "המשתמש במיתקן בזק באופן שיש בו כדי לפגוע, להפחיד, להטריד, ליצור חרדה או להרגיז שלא כדין, דינו – מאסר שלוש שנים". עבירה זו חלה גם בעניינו, שכן ההגדרה של "בזק" בסעיף 1 לחוק זה הינה "שידור, העברה או קליטה של סימנים, אותות, כתב, צורות חזותיות, קולות או מידע, באמצעות תיל, אלחוט, מערכת אופטית או מערכות אלקטרומגנטיות אחרות", ונראה כי חלה גם בענייננו, כאשר משודר מסר בזק באמצעות האינטרנט.

העבירה של הטרדה באמצעות מתקן בזק זכתה להתייחסות מקיפה בפסק-הדין בעניין הראר[13] של בית-המשפט העליון. בעניין הראר דן בית-המשפט בשאלת פרשנות המונח "הטרדה" וקבע כי אין לפרש את היסוד רק כיסוד טכני (משמע, יסוד המתייחס לכמות פעולות ההטרדה אשר נעשו כלפי הנפגע) אלא גם כיסוד מהותי, כאשר השניים שלובים זה בזה.[14] הכוונה ביסוד מהותי היא שישנם מקרים שבהם יישלח לאדם תוכן פוגעני במיוחד אשר יקים את העבירה, אפילו שהפעולה נעשתה באופן חד פעמי ואין מדובר בהטרדה חוזרת. בכך נדחתה טענת ההגנה לפיה יש לייחס את עבירת ההטרדה באמצעות מתקן בזק רק במקרים שבהם יש שימוש רב, כפייתי וממושך במתקן הבזק כדי להטריד או לפגוע בשלומו של הקורבן.

בכל הנוגע לענייננו, נראה שיסודותיה של עבירת ההטרדה באמצעות מתקן בזק יכולים להתקיים בעיקר באמצעות הפרשנות של יסוד ההטרדה כיסוד מהותי. נראה כי ישנם מקרים שבהם טיב המידע אשר הועבר באמצעות מתקן הבזק יהיה מידע "מטריד" בעוצמה כזו אשר תצדיק העמדה לדין בעבירה זו, וזאת אף אם פעולת ההטרדה תהיה חד-פעמית.

אם לסכם עד כאן, ניתן להצביע על שלוש עבירות פליליות העשויות לחול על פרסומי "חדשות כזב" בנוגע לנגיף הקורונה, הן כאשר מדובר בפרסום בדרך של יחיד-אל-רבים והן כאשר מדובר בפרסום בדרך של יחיד-אל-יחיד.

לצד שלוש עבירות אלה, מעניין להצביע על עבירה נוספת, העשויה להתפרש ככזו החלה במקרה של חדשות כזב סביב התפשטות נגיף הקורונה במקרי קצה מסוימים, וזו העבירה על סעיף 218 לחוק העונשין, שכותרתה "מעשה העלול להפיץ מחלה", וזו לשונה: "העושה בהתרשלות מעשה העלול להפיץ מחלה שיש בה סכנת נפשות, דינו - מאסר שלוש שנים; עשה את המעשה במזיד, דינו - מאסר שבע שנים".

עד היום, יושמה עבירת מעשה העלול להפיץ מחלה בעיקר בסיטואציות שבהן היה מדובר באדם חולה במחלה שיש בה "סכנת נפשות", אשר ביצע פעולות אקטיביות (במזיד או ברשלנות) שהביאו להפצת המחלה, או שלמצער היו עלולות להביא להפצת המחלה. כך הדבר למשל בעניין חגשי,[15] שם נדון מקרה שבו הנאשם, נשא נגיף ה-HIV קיים מספר פעמים יחסי מין לא מוגנים עם המתלוננת, מבלי שיידע אותה כי הוא נשא של הנגיף. באותו מקרה קבע בית-המשפט העליון כי "ההכרעה אלו מבין המעשים הרבים העלולים להגדיל את הסיכויים ההסתברותיים להפצת מחלה באים בגדרי העבירה הפלילית היא הכרעה נורמטיבית המסורה לבתי המשפט - ולא כל מעשה שבצדו הסתברות כלשהי להפצת מחלה יבוא בגדרי האיסור הפלילי".[16]

כאמור, מבחינת יסודות העבירה, נראה כי עד היום הוחלה עבירה זו רק על סיטואציות של מעשים בפועל, בעולם הפיזי, ובמקרים שבהם בית-המשפט הכריע, מבחינה נורמטיבית, שמדובר במעשה העלול להפיץ מחלה. עם זאת, ניתן לחשוב על ניתוח לפיו עבירה זו תוחל גם כעבירת ביטוי. לשונה של העבירה אינה מונעת את החלתה גם על ביטויים, ובמקרים אלה יידרשו בתי-המשפט לשאלה האם מבחינה נורמטיבית ניתן להחיל את העבירה גם על ביטויים פומביים. מקרה מבחן אפשרי יכול להיות בפרסום הודעות כוזבות המתחזות כהודעות מטעם משרד הבריאות ומודיעות לציבור הרחב על ביטול מגבלות מסוימות שהוטלו בידי הממשלה במטרה להפחית את הסיכויים להפצת נגיף הקורונה בישראל (כדוגמת מגבלות התקהלות, איסור פתיחה של מקומות מסוימים). על פניו, פרסום שכזה עלול להפיץ מחלה בקרב הציבור. מובן שמידת הפוטנציאל של השפעת הביטוי הכוזב על התנהגות הציבור תהיה אבן הבוחן לקביעת הביטוי האמור כעבירה של "מעשה העלול להפיץ מחלה". השאלה האם ניתן להחיל את יסודות העבירה על ביטויים (בכלל, ובתקופת הקורונה בפרט) – לא נדונה בבתי-המשפט.

התמודדות באפיק של אכיפה אלטרנטיבית

הדרך השנייה שבה יכולה המדינה להיאבק בתופעה של הפצת חדשות כזב היא באמצעות אכיפה אלטרנטיבית.[17] בתמצית, עיקרה של דרך פעולה זו הוא בפנייה של המדינה אל חברות האינטרנט המפעילות פלטפורמות אינטרנטיות ורשתות חברתיות, בדיווח על תכנים המפירים את תנאי השימוש של חברות אלה, ובבקשה כי החברות יסירו תכנים אלה כדי לצמצם את הנזק אשר נגרם מן הפרסום. בישראל, פועלת מחלקת הסייבר בפרקליטות המדינה באפיק זה, וזאת במקרים שבהם מזוהה הפרה של תנאי השימוש של הרשתות החברתיות, לצד הפרה של הדין הישראלי ואינטרס ציבורי בהסרת התוכן וחסימת הגישה אליו. מעצם טבעו של אפיק האכיפה האלטרנטיבית הוא מיועד בעיקר לתכנים מסוג יחיד-אל-רבים, וכאשר מדובר בפרסום ה"מטרגט" אדם מסוים, יקשה מטבע הדברים לאתר את הכוונה מראש ולפעול על מנת להפחית חשיפה, לחסום או להסיר את התוכן.

באופן כללי, תנאי השימוש של חברות אינטרנט רבות אוסרים או מפחיתים את תפוצתן של חדשות כזב. כך הדבר, למשל, בפייסבוק,[18] טוויטר[19] ויוטיוב.[20] אחד הקשיים המרכזיים בהתמודדותן של חברות אלה עם התופעה של חדשות כזב הוא היכולת לקבוע כי פרסום פלוני הוא אכן כוזב. לרוב החברות הללו אין את הכלים לבחון מבחינה מהותית האם התוכן עצמו הוא כוזב או לא, שכן לעתים הדבר מצריך בירור עובדתי מעמיק. לפיכך, נראה כי חברות רבות נוקטות בדרכים אחרות להפחתת חשיפה לפרסומים החשודים ככוזבים, מבלי להסיר את התוכן כולו. זוהי דרך הפעולה של וואטסאפ, אשר הוסיפה לאחרונה סימון של חץ כפול לצד הודעות אשר הועברו מהשולח המקורי מעל חמש פעמים, וזאת כדי לאותת לנמען שייתכן שיש מקום להטיל ספק באמיתות התוכן המופיע בהודעה.[21]

באופן ספציפי לגבי התפשטות נגיף הקורונה, חברות אינטרנט רבות הטילו מגבלות נוספות על הפצת תכנים במהלך תקופה זו או תכנים הנוגעים לנגיף הקורונה, וזאת מתוך הבנה שבתקופה זו תפוצתן של חדשות כזב עלול להביא לנזק ממשי לבריאות הציבור. כך למשל שינויים אשר ערכה וואטסאפ באופן הפצת הודעות "שרשרת" הביא להפחה של 70% בהפצת הודעות "ויראליות" באמצעות וואטסאפ.[22] דוגמה נוספת היא הפעולות שנוקטת פייסבוק, אשר מפנה משתמשים ש"חיבבו" (Like) או שיתפו (Share) תוכן המהווה חדשות כזב בנוגע לנגיף הקורונה אל האתר של ארגון הבריאות העולמי.[23]

נראה אפוא, כי חברות האינטרנט הגדולות מתייחסות בכובד ראש לחשש מפני שימוש בפלטפורמות שהן מפעילות לצורך הפצת חדשות כזב בכלל,[24] וחדשות כזב הנוגעות להתפשטות נגיף הקורונה בפרט. עם זאת, כאמור לחברות עלול להיות קושי ממשי לקבוע כי תוכן מסוים הוא כוזב. בנקודה זו, המדינה, בתוקף תפקידה כאוכפת חוק, עשויה לעיתים להגיע לחקר האמת בנוגע לפרסום מסוים, תוך הפעלת סמכויות של חקירה ובדיקה, או תוך אישוש או הפרכה של מידע המצוי ברשותה. כך, למשל, המדינה תוכל לדווח דיווח מהימן לחברת האינטרנט על כך שעמוד פייסבוק מסוים הנחזה להיות עמוד של משרד הבריאות, למעשה אינו אלא עמוד מתחזה המפיץ חדשות כזב. דוגמה נוספת עשויה להיות במקרה שבו אדם מפרסם ביוטיוב סרטון ומציין בכזב מה הן הנחיות משרד הבריאות העדכניות, בעוד שלמעשה מדובר בהנחיות כוזבות העלולות לפגוע בבריאות הציבור. במקרה כזה, אמירה מדינתית לפיה הנחיות משרד הבריאות קובעות אחרת עשויה לסייע ליוטיוב לקבוע בקלות יחסית כי מדובר בפרסום כוזב, ולהפחית את הגישה אליו (או להסירו כליל מהפלטפורמה). דוגמה שלישית יכולה להיות במקרה שבו אדם מפיץ בטוויטר דיווח כי ביישוב מסוים התגלו עשרות חולים, וזאת על מנת לעורר תבהלה באותו היישוב. כיוון שהמידע על מיקומם של החולים המאומתים מצוי בידי משרד הבריאות, מובן שהמדינה היא ה"שחקן" שיכול לאושש או להפריך את הידיעה, ובמידת הצורך תוכל לדווח על המידע לטוויטר ולבקש את הסרתו בהיותו "חדשות כזב".

* * *

לסיכום, "חדשות כזב" הן ספחת בלתי-נמנעת, כנראה, הנלווית למצבים משבריים כגון משבר התפשטותו של נגיף הקורונה. בכוחן של "חדשות כזב" לעורר תחושות קשות בקרב הציבור הנחשף אליהן, ואף לגרום לשינויים בהתנהגותו של הציבור שייחשף אליהם. "חדשות כזב" עלולות לפרוח בעידן של רשתות חברתיות וריבוי פלטפורמות להעברת מסרים. אני סבור כי גם למדינה יש תפקיד במאבק ב"חדשות כזב" המשפיעות על התנהגות הציבור או גורמות למצוקה ניכרת בקרב קהל היעד הנחשף לפרסומים הכוזבים. התפקיד כולל אכיפה פלילית במקרי קיצון וכן נקיטת מהלכי אכיפה אלטרנטיבית במטרה להפחית את נזקיהן של "חדשות הכזב".