"הולך רגל הולך נהרג כשנהג עלה על המדרכה בגבעתיים. רחוב המעיין פינת וייצמן. עדין לא ברור מהי הסיבה שנהג רכב נוסע על המדרכה, אבל זה לא מחזה נדיר שרן קוניק ומשטרת ישראל מעודדים באופן יומיומי. עד שישתנה סדר העדיפויות בגבעתיים נמשיך לחזות בהרוגים ופצועים באופן יומיומי." זהו הציוץ שהוביל לחסימתו של אלמוג רובינשטיין מחשבון הטוויטר של ראש עיריית גבעתיים ועומד במוקד פסק הדין התקדימי שפרסם בית המשפט העליון לאחרונה.
בית המשפט העליון קיבל במלואו ערעור שהגישה הקליניקה לזכויות אדם במרחב הסייבר של אוניברסיטה העברית בירושלים בשם רובינשטיין (להלן – "המערער"), תושב גבעתיים שנחסם מחשבון הטוויטר של ראש העיר כאמור. רובינשטיין נחסם לאחר שמתח ביקורת נוקבת על מדיניות האכיפה של ראש העיר כנגד חניית רכבים על המדרכה (הציוץ שצוטט לעיל). פסק הדין קבע שחסימה של אדם מחשבון ציבורי של ראש עיר עקב דברי ביקורת עניינים אסורה, שכן היא מהווה פגיעה בחופש הביטוי שלו, בנגישות שלו למידע ויתכן אף בזכותו לשוויון. מדובר בהכרעה תקדימית בשאלה עימה מתמודדים בשנים האחרונות ברחבי העולם (מקרה דומה תלוי ועומד בפני בית המשפט העליון בארה"ב).
חשוב להדגיש, בניגוד לרושם שמנסים ליצור (לדוגמא ראש העיר עצמו שטוען כי מדובר בחשבון פרטי בו פורסמה הסתה פרועה, וכמחאה על פסה"ד בכוונתו לסגור את החשבון), מוסכם היה כי ישנן תגובות (לדוגמא דברי הסתה) שיצדיקו חסימה, לפחות לתקופה מסוימת. בנוסף מוסכם שנבחר ציבור יכול לנהל חשבון פרטי. המערער הצליח לשכנע כי מדובר בחשבון ציבורי של ראש העיר וכי הציוץ רחוק מלהיות ביטוי אסור.
הקביעה לפיה חסימה של אדם מחשבון ציבורי של נבחר ציבור פוגעת בזכויות שלו, ובראשן בזכות לחופש הביטוי ובנגישות למידע אינה טריוויאלית. הרי השימוש ברשת חברתית פתוח לכולם, והעובדה שאדם חסום מחשבון של ראש העיר אינה מונעת ממנו לפרסם את הביקורת בחשבון שלו עצמו. חסימת האדם אינה מונעת ממנו לצרוך את המידע מאפיקים אחרים – לדוגמא מהחשבון או האתר של העיריה ולא של ראש העיר. לשמחתי, בית המשפט הבין היטב שבשל המאפיינים של הרשתות החברתיות, חסימה כזו מונעת הלכה למעשה את ההשתתפות האפקטיבית של אותו האדם בשיח הציבורי. כך, שכן החסימה מונעת ממנו להשתתף בשיח בזמן הקריטי בו הוא מתנהל ובפני הקהל הרלוונטי לשיח ומכאן שמדובר בפגיעה משמעותית. לענייננו, אם המערער יפרסם את אותה התגובה מבלי האפשרות לתייג את ראש העיר, היא תזכה לתהודה פחותה, העוקבים אחר ראש העיר לא יחשפו אליה כלל (אלא אם במקרה הם עוקבים גם אחרי המפרסם), וגם אם יחשפו זה יהיה במנותק מההקשר הכללי של הדיון. השופטת רונן אף הוסיפה כי מדובר בפגיעה בשוויון של המערער אל מול יתר תושבי העיר ש'דלת' החשבון של ראש העיר פתוחה בפניהם.
הבהרה חשובה נוספת בפסק הדין היא שהעובדה שיש לעיריית גבעתיים חשבון נוסף, או כי לראש העיר יש חשבון רשמי ברשת אחרת (פייסבוק) אינה מהווה חלופה אפקטיבית לחשבון ממנו נחסם המערער כשלעצמה. זאת משום שלחשבון העירייה כמעט ואין עוקבים, ודאי ביחס לחשבון של ראש העיר, ובחשבון בפייסבוק לא מתנהל השיח בנושאי תחבורה ציבורית כפי שהוא מתנהל ברשת הטוויטר. במצב דברים זה, החשבון של ראש העיר, הוא ככיכר העיר, וחסימה של אדם מהחשבון כמוה כסילוק אדם מהפגנה בטענה שהוא יכול להחזיק את אותם השלטים ברחוב מחוץ לביתו.
ואכן, עיקר הערעור נסוב דווקא סביב שאלת סיווג החשבון של ראש העיר – פרטי או ציבורי?
מדובר בחשבון שמתופעל על ידי ראש העיר באופן אישי ללא הקצעת כספים ציבוריים, ומפרסם בו לעיתים גם תכניים פרטיים או פוליטיים שאינם קשורים לתפקידו כראש עיר - על כן לטענת ראש העיר מדובר בחשבון פרטי. המערער לעומת זאת ממחיש כיצד לצד אותם תכנים פרטיים, החשבון משמש לקשר יומיומי בין ראש העיר לתושביה: תושבים מדווחים לראש העיר באמצעות החשבון על מפגעים בעיר, והוא עונה להם ומעדכן על תיקונם; תושבים שואלים וראש העיר מעדכן בפרטים אודות שירותי העיר בחינוך, רפואה, וטרינריה ועוד. בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בחשבון פרטי, ולכן דחה את העתירה. בית המשפט העליון הפך קביעה זו והבהיר כי מדובר בחשבון ציבורי תוך הסתמכות על מאפייני השימוש בחשבון, גם אם לא נעשה בו שימוש במימון ציבור.
ההכרעה לפיה חשבון יחשב כציבורי גם אם הוא לא ממומן מכספי הרשות כל עוד מבחינה מהותית הוא משמש את נבחר הציבור לצרכי תפקידו, היא הכרעה הכרחית ומשמעותית בסביבה הטכנולוגית. מרבית החשבונות הבולטים של נבחרי הציבור אינם מופעלים ע"י עובדי הרשות (לדוגמא החשבון העיקרי של נתניהו ברשת טוויטר מתופעל על ידי מפלגת הליכוד ולכן לטענתו חשבון פרטי). כל קביעה אחרת היתה פותחת פתח רחב לעקוף את כללי המשפט הציבורי, ומרוקנת אותו מתוכן.
הרי הרשתות החברתיות נגישות לנבחרי ציבור כפי שהן נגישות לאדם הפרטי ללא תשלום כספי. במצב זה, לנבחרי הציבור יש פלטפורמה חינמית לפרסם בה את פועלם ולקיים קשר שוטף עם הציבור, וכך לצבור חשיפה וכח פוליטי רב, וכראייה רובם המוחלט משתמשים ברשתות החברתיות. האיום של ראש העיר שהוא מתכוון לעזוב את הרשת החברתית בעקבות פסק הדין, בעיני אינו משכנע. הציבור מצידו זוכה לאפיק תקשורת בלתי אמצעי ומאד זמין (כל עוד לא נחסמת...) לנבחר הציבור, בו כל אחד יכול להגיב, לשאול, לבקש מנבחר הציבור את אשר על ליבו. אולם, להשטחת הקשר בו ניצבים בשוויון מדומיין אזרח מצד אחד ונבחר ציבור מצד שני יש מחיר. בעולם בו נבחר הציבור יכול להשתיק ביקורת, למחוק תגובות ולחסום מתנגדים נבחר הציבור שולט בשיח ויוצר תמונת מציאות מעוותת – כל זאת ללא כל מימון ציבורי. לו היה מאפשר בית המשפט את הזליגה של התנהלות נבחרי הציבור ברשתות החברתיות אל עולמות המשפט הפרטי הוא היה מותיר אותנו כאזרחים ללא ההגנות על זכויותנו. טוב עשה בית המשפט שהבהיר כי שימוש שהוא במהותו ציבור יהיה כפוף לכללי המשפט הציבורי, וחסם פריצה משמעותית הקיימת כיום בשיח ומובילה לפגיעה קשה בשיח הציבורי ובזכויות האזרחים.
יש לתת את הדעת לכך, שהרשתות החברתיות הן דוגמא פרטית לתופעה רחבה. רשויות השלטון מתנהלות בסביבה הטכנולוגית הקיימת כאילו הן צרכן רגיל. דוגמא לכך היא עמדת המדינה לפיה בקשה של יחידת הסייבר בפרקליטות מהרשתות החברתיות למחוק תכנים כלל אינה מהווה מעשה שלטוני, כי כל אדם יכול להגיש בקשה כזו. עמדה זו נדחתה על ידי בית המשפט שקבע כי אכן מדובר בפעולה שלטונית הכפופה לכללי המשפט הציבורי, וראו בג"ץ 6/19 4 78 עדאלה נ' פרקליטות המדינה – יחידת הסייבר.
בדומה לשימוש ברשתות חברתיות, רשויות שלטון עושות שימוש תדיר באפליקציות של חברות פרטיות לצורך מימוש התפקיד השלטוני שלהן. כך לדוגמא שירותים ממשלתיים רבים מונגשים לנו על ידי אפליקציית ווטסאפ, או דפים ברשת חברתית ספציפית. לעיתים אין כל דרך ליצור קשר עם הרשות או להנות מהשירותים אותם היא מספקת, ללא שימוש באפליקציות אלה. האם שימוש של הרשות באפליקציה חינמית מהווה התקשרות שיש לדווח עליה? מה לגבי אדם הנחסם מרשת חברתית בשל החלטת הרשת? האם הרשות מחוייבת להציע לו את השירות בדרך אחרת? ומה אם הרשת חברתית חוסמת אדם בכלל מהשימוש ברשת? האם היא חופשית לעשות זאת כאוות נפשה ככל גוף פרטי או אולי מדובר בגוף עם מאפיינים ציבוריים בעצם? האם הרשת החברתית יכולה להחליט לסגור את חשבונו של נבחר ציבור? ומה לגבי כל המידע אודות המשתמשים שנועד לרשות הציבורית ומצוי בידי חברה פרטית? כידוע, המודל העסקי של הרשתות החברתיות בפרט, ואפליקציות טכנולוגיות רבות נוספות בכלל, בנוי על מתן שירות ללא תשלום כספי - חינמי לכאורה. אולם, החברות מוצאות דרכים שונות להפיק רווח יפה מהמידע שזורם אליהן על ידי המשתמשים, לרבות נבחרי ציבור.
על נבחרי הציבור להכיר בכך שמאפייני המרחב האינטרנטי, וביניהן המודל הכלכלי העומד בבסיסו מייצרים פגיעות חדשות בזכויות אדם שלא היו קיימות קודם לכן, ומצריכות מענה משפטי הולם. התמקדות בשאלת המימון הכספי אינה מתאימה בסביבה זו. בית המשפט בפסק דינו, הבין זאת היטב.
