הרשתות החברתיות נותנות במה וקול לכולנו. יש שמנצלים זאת לטובה, ואחרים באופן הרסני. לצד היתרונות הרבים ב"כיכר העיר החדשה", ביטויים פוגעניים ברשת עלולים לפגוע גם בחיים האמיתיים, בין שמדובר בהסתה לאלימות, בגזענות, בבריונות או בהטרדה מינית. בקרב אזרחי העולם גוברת בשנים האחרונות הציפייה הלגיטימית שהמדינה תגן עליהם גם ברשת. אולם המדינות נוטות להתעלם מהמורכבות שכרוכה בהסדרה כזו, ולהציע פתרונות שלא מתאימים למרחב החדש.
הצעת החוק למניעת הסתה ברשתות החברתיות שאישרה ועדת השרים לחקיקה לפני שבוע (27.12) היא דוגמה נוספת לכך. ההצעה תפגע בוודאות בחופש הביטוי, אבל ספק אם תעניק לנפגעים הגנה אמיתית מתוכן פוגעני.
הרשתות החברתיות נותנות במה וקול לכולנו. יש שמנצלים זאת לטובה, ואחרים באופן הרסני. לצד היתרונות הרבים ב"כיכר העיר החדשה", ביטויים פוגעניים ברשת עלולים לפגוע גם בחיים האמיתיים, בין שמדובר בהסתה לאלימות, בגזענות, בבריונות או בהטרדה מינית. בקרב אזרחי העולם גוברת בשנים האחרונות הציפייה הלגיטימית שהמדינה תגן עליהם גם ברשת. אולם המדינות נוטות להתעלם מהמורכבות שכרוכה בהסדרה כזו, ולהציע פתרונות שלא מתאימים למרחב החדש.
הצעת החוק למניעת הסתה ברשתות החברתיות שאישרה ועדת השרים לחקיקה לפני שבוע (27.12) היא דוגמה נוספת לכך. ההצעה תפגע בוודאות בחופש הביטוי, אבל ספק אם תעניק לנפגעים הגנה אמיתית מתוכן פוגעני.
הממשלה הנוכחית שמה לעצמה למטרה להתמודד עם תופעת ההסתה באינטרנט, וכבר הניבה שתי ועדות שעוסקות בנושא: את האחת מינה שר התקשורת יועז הנדל, ואת האחרת שר המשפטים גדעון סער. האחרון חתום על ההצעה הממשלתית שאושרה כעת.
ההצעה של סער, שקיבלה את הכותרת "חוק למניעת הסתה ברשתות החברתיות", מבקשת להסמיך שופט מחוזי לתת צו המחייב בעלי אתר אינטרנט להסיר תוכן על פי בקשה של פרקליטות המדינה. השופט אף יוכל לחייב מנוע חיפוש להסיר את התוכן מתוצאות החיפוש. התנאי להוצאת צו כזה הוא שהפרסום, לדעת השופט, מהווה עבירה פלילית, וקיימת אפשרות ממשית שהמשך פרסומו יפגע בביטחונו של אדם מסוים, בביטחון הציבור או בביטחון המדינה. דיון בבקשה יהיה חייב להתקיים בתוך 48 שעות.
עצם הבחירה למסור לבית המשפט את שיקול הדעת אם להסיר תוכן מסית מסמנת שינוי חיובי מסוים. הצעות קודמות השאירו את ההחלטה בידי מתווכות התוכן כמו פייסבוק וטוויטר, ובכך הפריטו את האחריות לקביעת גבולות חופש הביטוי לידי חברות זרות. ההצעה הממשלתית הנוכחית מפקידה אותה בידי רשויות המדינה. זה כיוון נכון, הגם שהיכולת של בתי המשפט להתמודד עם היקף הפרסומים באינטרנט פחותה מזו של מתווכי התוכן. אפשר שאימוץ הגישה החדשה נובע משיתוף הפעולה המוגבל שזכו לו הרשויות בישראל מגופים כמו פייסבוק בסבב הלחימה במאי 2021. באותם שבועות נקלעה פייסבוק למוקד הוויכוח הפוליטי, ולא מיהרה להיענות לבקשות של המדינה להסרת תוכן.
עם זאת, כשבוחנים את הצעת החוק לעומק מתגלות בה בעיות קשות.
סמכות צנזורה בדלת האחורית
כותרת הצעת החוק מדברת על "רשתות חברתיות", ובצדק. לרשתות החברתיות, כמתווכי תוכן, יש מאפיינים ייחודיים שמצריכים הסדרה משפטית; הן מעניקות במה לפרסומים פוגעניים רבים שאנשים עומדים מולם חסרי אונים. אבל בפועל ההצעה אינה מוגבלת למתווכים, אלא מאפשרת להוציא צווי הסרת תוכן נגד כל אתר באינטרנט.
מתווכי תוכן הם גופים שמעוררים קשיים משפטיים מיוחדים כי אין להם עורך שמאשר פרסומים. זה נכון לא רק לפייסבוק ולטוויטר, אלא גם למנועי חיפוש כמו גוגל, לאפליקציות מסרים מיידיים כמו ווטסאפ, לאפליקציות תיירות כמו בוקינג ו-Airbnb ולזירות לרכישת מוצרים כמו אמאזון. בעוד שבארצות הברית פטורים מתווכי התוכן מאחריות משפטית לתוכן המפורסם בהם, בכמה ממדינות אירופה, ובראשן גרמניה, נקבעו בשנים האחרונות הסדרים המטילים עליהם אחריות כזו. לפי המנגנון שהונהג שם, הקרוי "הודעה והסרה", המתווכים נושאים באחריות במקרים שבהם יודעו על תוכן המפר את החוק ולא הסירו אותו.
הניסיון שנצבר באירופה ובארצות הברית בסוגיות של קניין רוחני מלמד שגם מנגנון כזה פוגע בחופש הביטוי. זאת משום שברירת המחדל של מתווכי התוכן היא להסיר כל תוכן שדווח עליו בלי לבחון אותו לעומק, כדי לא להיות חשופים מבחינה משפטית. בישראל אין עדיין הלכה ברורה בעניין, אולם ישנה פסיקה הנוקטת בגישה של "הודעה והסרה" בהקשרים מסוימים.
אבל גם אם יש הצדקה ליצור מנגנון הסרה עבור מתווכי התוכן, אין שום הצדקה להחיל אותו על כלל האתרים באינטרנט. לאתרי עיתונים, למשל, ממילא יש עורך הנושא באחריות משפטית לתוכן שהוא מפרסם.
פתח לעקיפת ההגנות על חופש הביטוי
פער נוסף בין הכותרת לגוף ההצעה כרוך בביטוי "מניעת הסתה ברשתות". הצעת החוק עצמה גורפת בהרבה: היא מאפשרת להסיר פרסום שכרוך בכל עבירה פלילית. אם לא די בכך, הליכי ההסרה שמתוארים בהצעה חפים מההגנות הקיימות בחוק בהליך פלילי, ואפילו הרף שנקבע בפסיקה לעבירות ביטוי, "אפשרות קרובה לוודאי למעשה אלימות", הונמך ל"אפשרות ממשית" בלבד.
אין חולק שההסתה ברשתות יכולה לעודד אלימות ורצח. פרסומים כאלה הובילו למתקפה על הקפיטול אחרי הבחירות לנשיאות ארצות הברית; לעלייה בהתאבדות בקרב בני נוער, המיוחסת לבריונות ברשתות חברתיות; ובדוגמה מזעזעת במיוחד, למתקפות נגד בני הרוהינגה במיאנמר שנחשבות כעת לרצח עם. הרשתות מאפשרות להפיץ גם תכנים פוגעניים אחרים, למשל פרסום תמונות מיניות של נשים ללא הסכמתן.
אף על פי כן, אי-אפשר להצדיק סמכות להסרת תוכן לגבי כל עבירה בספר החוקים בישראל. רוב העבירות בספר, כגון העלבת עובד ציבור, אינן מצריכות מנגנון כזה. גם המצדדים בהצעת החוק יסכימו שהיא מקנה סמכות מסוכנת מאוד, שחשוב להגדיר באופן צר ככל הניתן, ושחשוב לשלב בה מנגנוני איזון ופיקוח אפקטיביים. לצערי, ההצעה נכשלת כישלון צורם בשני היבטים אלה.
אגב, אפשר לתהות מדוע בחרו מחברי החוק להדגיש בכותרת דווקא את ההסתה, ולא את התופעה השכיחה (וההרסנית אף יותר) של פרסום תמונות מיניות של נשים (בעיקר) ללא הסכמתן, או את תופעת הבריונות ברשת. קל בהרבה להכריע שפרסום תמונת אישה מהווה עבירה פלילית, כשהאישה עצמה אומרת שהפרסום נעשה ללא הסכמתה, מאשר לקבוע ששורה משיר היא בגדר הסתה ולא חלק מחופש הביטוי הפוליטי.
האם בחירת מנסחי החוק להתמקד בהסתה נובעת מכך שדווקא במקרים המורכבים האלה, פייסבוק ושאר מתווכי התוכן מססים להסיר פרסומים באופן וולונטרי ו"מאלצים" את המדינה לנכס את הסמכות לעצמה? אם כן, הפער הזה ממחיש את הסכנה שנשקפת מהתערבות של המדינה בשיח ברשתות החברתיות.
הליך עקר אבל פוגעני
אבל אם מבחינה מסוימת ההצעה גורפת מדי, מבחינה אחרת היא כאילו מחפשת את פתרון הבעיה מתחת לפנס. מנסחי החוק יוצאים לכאורה מנקודת הנחה אידיאלית שכל צווי ההסרה של בית המשפט יכובדו. אלא שחלק ממתווכי התוכן אינם מחזיקים נציגות בישראל, לא משתפים פעולה עם ישראל (או עם מדינות אחרות), וספק רב אם יבחרו לציית לצו של בית משפט ישראלי. יתר על כן, מפעילי אפליקציות למסרים מיידיים דוגמת ווטסאפ טוענים שהתוכן שמועבר באפליקציות מוצפן, והם-עצמם כלל אינם יכולים לפקח עליו.
כך או אחרת, תהליך ההסרה עלול להתגלות כבלתי אפקטיבי. מצד אחד, ספק אם לוח הזמנים האופייני להליכים בבתי המשפט - ואפילו הדרישה המחמירה לכאורה להשלימם תוך 48 שעות - הולמים את הצרכים הדחופים שההצעה מבקשת להתמודד איתם. מצד שני, ספק אם לוח הזמנים יהיה ארוך מספיק כדי לקיים דיון אמיתי, ואם המפרסם או מי מטעמו יספיקו להגיע לדיון ולהתגונן מפני הסרת התוכן. יש חשש שבית המשפט יהיה למעשה חותמת גומי לבקשות הפרקליטות.
ולבסוף, ההצעה הממשלתית לוקה מאוד בתחום השקיפות. היא קובעת ששר המשפטים ימסור לכנסת מדי שנה נתונים סטטיסטיים על הוצאת הצווים להסרת תוכן; אלא שדיווח כמותי גרידא לא יאפשר ביקורת אמיתית. כדי לאפשר פיקוח אמיתי על הפרקליטות, אנחנו צריכים לדעת מהם התכנים שהיא ביקשה להסיר. האם הפרקליטות מפרשת את העבירות הפליליות באופן סביר? האם היא מטפלת בפרסומים באופן שוויוני?
ההצעה חסרה שקיפות גם באשר לאופן שבו פרקליטות המדינה תאתר את התכנים. אם הפרקליטות תסתמך על ניטור קבוע של התוכן המפורסם ברשתות חברתיות - תהיה בכך פגיעה חמורה בפרטיות של כלל המשתמשים. אם הניטור יישען על בינה מלאכותית - קרוב לוודאי שהוא יהיה כרוך גם בפגיעה בשוויון, בעיקר כנגד קבוצות מיעוט, כפי שהוכח פעמים רבות לגבי מערכות כאלה.
להילחם בהסתה בלי צווים
ההתמודדות עם הסתה היא מטרה ראויה, שמעמידה אתגר טכנולוגי קשה. קצב הפצת המידע במרחב הסייבר הוא חסר תקדים, ואי-אפשר להתמודד איתו ללא עזרים טכנולוגיים. עם זאת, הטכנולוגיה הקיימת לסינון תכנים אוטומטי עדיין כרוכה בטעויות רבות, וגם מסננים אנושיים מרבים לטעות, בין השאר בגלל פערי תרבות ושפה. כך או אחרת, ספק אם המנגנון שמציעה הממשלה כעת יביא תועלת משמעותית, כשהוא מתעלם מהקשיים באכיפת צווי איסור פרסום ברשת, ובמקביל נשען באופן מסוכן על הגדרות כוללניות מדי של עבירות ושל אתרים.
מה בכל זאת אפשר לעשות? במקום סמכות להסרת תכנים, שלכל היותר צריכה להצטמצם למקרים חריגים, הממשלה צריכה להתמקד בהכשרת המשטרה להשתמש בסמכויות הקיימות להגנה על הציבור מהסכנות ברשת. נדמה שבממשלה הרימו ידיים באשר לאפשרות לאכיפה מסורתית של עבירות פליליות ברשת, אבל שיטות כאלה נחלו בעבר הצלחות ואיפשרו להעמיד מפרסמים לדין. כאשר מדובר בפרסומים שבוצעו על ידי קטינים, ההליך הפלילי צריך לסגת מפני מעורבות חינוכית מתאימה.
אם בכל זאת יינתנו לפרקליטות ולבתי המשפט סמכויות להסיר תכנים - חשוב להבהיר בהצעה שהמסלול החדש יהיה היחיד, ויחליף את המנגנון שבו יחידת הסייבר בפרקליטות משתמשת היום, או לכל הפחות להסדיר את אופן השימוש גם במסלול זה. במסגרת המנגנון הזה נוהגת יחידת הסייבר להגיש למתווכי התוכן בקשות וולונטריות למחיקת פרסומים. רק לאחרונה טענה המדינה, בתשובה לעתירה, שפניות כאלה אינן מהוות לשיטתה "מעשה מנהלי".
בג"ץ, בפסק הדין שנתן בעתירה זו, התיר הגשת בקשות כאלה אף שהן אינן מוסדרות בחוק אלא רק בנוהל פנימי, בנימוק שהעותרים לא הצליחו לבסס את טענתם לפגיעה בחופש הביטוי. אף על פי כן, השופטים קיבלו את טענת התנועה לחופש המידע כי יחידת הסייבר חייבת לתקן פגמים רבים בתחום השקיפות. הקביעה הזו מעוררת שאלה: איך אפשר היה לבסס טענה לפגיעה בחופש הביטוי, כאשר בג"ץ עצמו מכיר בחוסר השקיפות בהתנהלות היחידה? (גילוי נאות: הכותבת ייצגה את התנועה לחופש המידע בהליך זה בהגשת עמדת ידיד בית משפט).
בחודשים האחרונים הוכיחה הכתבת מאשה אברבוך, בשורת חשיפות של עבריינים אנונימיים באתר "המקום הכי חם בגיהינום", כיצד אישה חכמה ומלאת תושייה, ללא כל סמכות מיוחדת, יכולה להיאבק בהצלחה בפרסומים פוגעניים של תמונות נשים במרחב הסייבר. ראוי שהממשלה תתחיל להגן על אזרחיה בשיטות מסורתיות כאלה, לפני שתצטייד בסמכויות פיקוח שעלולות לפגוע בזכויות אדם יותר מאשר לסייע בקידומן.
* בלוג זה פורסם לראשונה בעין השביעית (כאן).