מאת: כנרת רוזנבלום
להיות בנעליו של האחר; בגופו
לפני כמה שנים התמזל מזלי להשתתף בפרפורמנס של קבוצת אמנים ומדענים בשםBeAnotherLab שפיתחה מכשיר חדשני: The Machine to Be Another. באמצעים פשוטים יחסית, של משקפי מציאות וירטואלית וסדרת פעולות יומיומיות כמו החזקת אבוקדו למשל, הם הזמינו כל שני משתתפים להכנס לנעליו של האחר, ולמעשה – הרבה יותר מזה.
בעודנו ממתינות לתורנו, ראינו זוגות בהרכבים שונים יושבים זה אל מול זה, מרכיבים משקפיים של מציאות וירטואלית, שמאפשרים להם לראות את מה שרואה האחר. בין שני המשתתפים מוצבת מחיצה, ושניים מהאמנים מכוונים את המשתתפים לבצע פעולות יומיומיות, קטנות, כמו להחזיק אבוקדו, לקום, לשבת, להרים יד ימין ואז את יד שמאל. האמנים, שעמדו בגבם זה לזה, הקפידו על תיאום בתנועותיהם, ובהתאמה גם המשתתפים שמרו על סימולטניות: כל אחד מהם מרגיש את משקלו של האבוקדו שלו בשתי כפות ידיו, קם, מתיישב, מסתובב. בסופה של ההתנסות הוסט המסך המפריד בין המשתתפים, ומאחוריו התגלתה מראה. מבחוץ יכולנו רק לדמיין את החוויה של התבוננות במראה, כשבעצם, בהתנסות הנוכחית, עם משקפי ה-VR, היא התבוננות בבבואתו של האחר המתבונן בעצמו במראה. האיטיות שבתנועות של המשתתפים, פליאה שהובעה בקול או בהבעת הפנים, בחלק הפנים שנותר גלוי ולא כוסה על ידי המשקפיים השחורים הגדולים - כל אלה היו מפעימים גם במבט מבחוץ. בסוף, וסליחה על הספוילר, מזיזים האמנים המפעילים גם את המסך המפריד בין שני המשתתפים, ובעדינות מכוונים אותם להתחבק זה עם זה. זה היה מרגש מאוד גם במבט מבחוץ, אבל עדיין לא הבנתי למה.
ההתבוננות כשלעצמה היתה חוויה חידתית ומפעילה, אבל לא הכינה אותנו למה שנחווה כשיגיע תורנו. באתי עם הילדות שלי, ובהתחלה נתתי להן להתנסות. הן היו נרגשות: הגדולה החזיקה אבוקדו, אלא שהיא החזיקה אותו בידיים של הקטנה, זה מה שסיפרו לה עיניה. כששתיהן הרימו רגליים, לפי הנחיות המפעילים, הגדולה התפלאה לגלות שרגליה קצרות מכרגיל, הקטנה חשבה שרגליה התארכו, וכן הלאה. למרות שהפעולות היו מתוזמרות, הרי שכל אחת מהן זזה קצת אחרת, בקצב אחר, במידה אחרת של רכות או נחרצות.
כשהגיע תורי, חוויתי חוויה בלתי נשכחת. מהתבוננות כבר הכרתי את כל הריטואל - אבוקדו, הרמות ידיים, מראה, חיבוק. אבל לא היה לי מושג איך זה להיות למשך חמש דקות בגופה של הבת שלי. זאת היתה חוויה משונה ומרתקת, של הזרה ובו בזמן של קרבה עצומה. אבל כשהזיזו את המסך ואחריו את המראות, והתחבקתי עם בתי, זרועותיי חיבקו את גופה הקטן והמוכר, בעוד עיניי, שהביטו אל מרכז גופי מלמטה, סיפרו לי איך היא, מבחינתה, מחבקת אישה ענקית ועצומה בגודלה. האשה העצומה שממתניה ומעלה התבוננתי, היתה אני, כך הבנתי, בפליאה, בזעזוע מסוים.
רק אז הבנתי כמה אני גדולה יחסית לבת שלי; מה קורה כשאשה גדולה כל כך כועסת, למשל. אז יכולתי לדמיין, בדמיוני המוגבל, איך הרגישו בני זוג שהתחלפו בגופם, לכאורה, אחד עם השני, ולהבין שמץ מההתרגשות של האשה בעלת הרגליים הבריאות והגבר בכסא הגלגלים שהיו לפנינו בתור. היכולת להיות לרגע בגופו של אדם אחר היא חוויה נדירה ועמוקה ומאירת עיניים.
האחר הוא האחר
לפני כמה חודשים טיילנו בווייטנאם. וייטנאם היא עדיין מדינה קומוניסטית ולפי האופן שבו הגישה את עצמה לתיירים, נדמה שהיא עדיין לא מעוניינת שהם יכירו אותה לעומקה. המקומיים שאיתם נפגשנו היו מדריכי תיירים, שלמרות בקשתנו, הובילו אותנו במסלול התיירותי השחוק והמוכר. יפהפה, אבל בנאלי. טעים מאוד, חייכני, אבל נטול חוויית גילוי של ממש.
בשיחות איתם, לעתים רחוקות המדריכים הרשו לי לקלף מעט את השיריון ההסברתי. הם סיפרו לנו על עצמם, על חייהם, על האופן שבו המשטר במדינה הוא בו זמנית קפיטליסטי מבחינה עסקית אבל קומוניסטי מבחינה פוליטית. כשטיילנו בסאפה, אחד המקומות היפהפיים בעולם, הופתענו לגלות את הפער בין מקום מסורתי מאוד, שבו אשה שבנה קשור עליה בצעיף מכבסת את בגדיה בנהר על קרש גיהוץ, אבל כשהיא נחה רגע מעבודתה, היא נשענת על סלע, צופה לעמק, ומדפדפת ברשתות החברתיות בסמארטפון עם כרטיס Pre paid.
צ'ו, המדריך שלנו, סיפר שאצלם בשבט, נהוג לחטוף אישה לשלושה ימים למשפחת הבעל המיועד לה, ובסופם של שלושת הימים היא מחליטה בעצמה האם להתחתן איתו או לא. אלא שצ'ו כשלעצמו הכיר את אשתו בפייסבוק. במשך כל הטיול תשובותיו היו שילוב של כנות ופולקלור שהוכן מראש בקורס מדריכי הטיולים שעשה. כל הנסיעה חככתי ביני לביני אם לבקש ממנו לראות את חשבון האינסטגרם שלו – ידעתי שכך אלמד על חייו הרבה יותר מכל אגדה מקומית שיבחר לספר לי. אבל התביישתי. חששתי שזה יפגע בפרטיותו, זכרתי שהטיול שלנו הוא העבודה שלו, ועד שאזרתי אומץ לשאול אותו, אם הוא מוכן להחליף טלפונים, אנחנו נראה לו את שלנו והוא יראה לנו את שלו, נגמר לו כרטיס החיוג והטלפון שלו מת ממילא.
האדם – תבנית נוף הפיד שלו
לא צריך להרחיק עד לסאפה, וייטנאם, כדי לראות את האופן שבו תיבת התהודה של הרשתות החברתיות מעצבת את מצב הרוח שלנו והשקפת העולם שלנו, כמו גם את הבחירות שלנו; שלא לדבר על האופן שבו היא מקצינה את דעותינו והלך הרוח שלנו, בלית קולות שונים מאלה הדומיננטיים.
מדי פעם, כשהמחשב נשאר פתוח על החשבון שלי, בן הזוג שלי מדפדף ונדהם כמה הפידים שלנו שונים זה מזה. אנחנו בני אותו גיל, אותו מצב כלכלי, במקצועות דומים ודעותנו הפוליטיות סמוכות זו לזו. ובכל זאת - הפיד שלי מלא בפמיניזם, אקטיביות חברתיות, עניינים של עיצוב ולייף סטייל, תזונה, ספרות ואמנות, ושלו - סוגיות של כלכלה וקצת פוליטיקה. שלי הרבה יותר מעניין, מספרים שנינו לזכותי. ובכל פעם שאני לא מבינה מה הוא לא מבין בנושאי תזונה, הרי למדתי על זה כל כך הרבה בשנים האחרונות, למידה דיפוזית, לא רצונית, פשוט כי כל הפיד שלי עסוק בזה כל הזמן, אני נזכרת שבעוד אני מוצפת בפוסטים ופרסומות ושאלות על אתגר ללא סוכר, ודיאטות קטו, וללא גלוטן וגמילה מחלב וקבוצות ריצה, ופילאטיס ויוגה, הוא מקבל עוד גרף על השפעת גודל הכיתות על איכות ההשכלה.
אנחנו יודעים לעשות חיפוש על חבר או מועסק פוטנציאלי, על שכן מסקרן, על דמות ציבורית, דרך העמודים שלהם. זאת דרך ללמוד על האופן שבו הם מבקשים להציג את עצמם. זאת הצגה עצמית מודעת יחסית, מתוחכמת על פי רוב, מגלה טפח ומכסה טפחיים. אבל אם הייתי יודעת איך נראה הפיד שלהם? הדברים שאותם הם קוראים כל היום, אליהם הם מתייחסים כטבעיים, כמובנים מאליהם, כשקופים? החומרים שמהם הם ניזונים? כמה הייתי יודעת עליהם?
תבנית נוף מולדתו של האדם הדיגיטלי הוא היום הפיד שלו ברשתות החברתיות.
הקטנה שלי גדלה מאוד מאז ההתנסות ב-machine to be another. אם נתחבק עכשיו לא הבדלי הגובה הם מה שיבלטו בינינו. הוסיפה את חשבון האינסטגרם שלה לאייפד שלי, וככה - היא עוד לא יודעת את זה - אני מחוברת חזק לפיד שלה, למה שקורה בחוג החברתי שלה, הקרוב והרחוק, לתחומי העניין ולמה שהאלגוריתם מעריך שיעניין אותה. זה חלון חשוב לחייה, כך למדתי לחבב סליים ו-ASMR ואת בילי אייליש. חלון ההזדמנויות הזה עוד ייסגר בפניי, לא רחוק היום. אחותה הגדולה כבר פתחה קבוצת closed friends בסטורי, וראו זה פלא - ההורים שלה לא בחבריה הקרובים.
לסדוק את תיבת התהודה: לשחות בזרם של האחר
התופעה ידועה ומחיריה החברתיים והפוליטיים כבדים: כולנו סגורים בתיבת התהודה שהיא הפיד שלנו. אנחנו נעים במעגלים סגורים של דעות, העדפות ועובדות נוחות לעיכול, ולא מסוגלים או רוצים לשבור אותם. האלגוריתם יודע להגיש לנו את האוכל שאליו אנחנו רגילים, אבל זה לאו דווקא האוכל שמזין אותנו, שמעניין אותנו, לא מזון למחשבה ובטח לא לניעור תפיסות והרחבת גבולות.
ומה אם הפיד שלנו לא היה נע במעגלים הקבועים? מה אם בדומה לכפתור "I'm Feeling Lucky" של גוגל, היה בצד שמאל של הפיד הפייסבוקי שלי כפתור "change feed" שמזמין אותי להוריד את המשקפיים המסוימים שדרכם אני רואה את המציאות ולהחליף אותם עם משקפיים של מישהו אחר? של גבר בן גילי, של אשה צעירה ממני. של אשה בת גילי עם מספר הילדים שלי, בעיר גדולה אחרת בארץ? או במקום אחר בעולם? מה אם האלגוריתם החתרני היה מציע לי להרכיב את המשקפיים של ההופכי שלי? ומהו ההופכי שלי, על איזה ציר בדיוק? של גיל? של מעמד כלכלי? של דעה פוליטית? של גאוגרפיה? של טעם מוזיקלי? מה אם הייתי מבינה עכשיו מה קורה בלבנון דרך הפיד של בת דמותי הביירותית? מה אם הייתי יכולה להציע חברות למישהו בפיד שלה, שמפרסם תכנים שמעניינים אותי?
שחרור מהשחייה במעגלים הידועים: טכנולוגיה ותמריצים
קל לסדוק את דופנות תיבת התהודה. פייסבוק יכולה לעשות את זה בעצמה, אם תחליט שזה חשוב מספיק, מועיל לעולם או משרת אותה. ואם לא היא – יתכבדו נא האקרים וישחררו אותנו מהמעגלים שבהם אנחנו שוחים ברשתות. שני דגמים של פרויקט סדיקת תיבת התהודה: הטיפוסית והספציפית.
בדרך הטיפוסית יוצגו טיפוסים שונים, מאה, נניח, בדיוניים, שהפידים שלהם הם סינתזה של פרופילים קיימים. מאה הטיפוסים האלה ייצגו את כלל משתתפי פייסבוק, ואוכל לבחור לראות את הפיד דרך עיניהם, בכל פעם משקפיים אחרים.
הדרך הספציפית תזמין לפרויקט אנשים של ממש, בעלי חשבונות ובעלי בשר ודם, שיסכימו לשתף את חוויית הפיד שלהם עם משתתפים אחרים בפרויקט. וכך, אם אסכים להשתתף בפרויקט אוכל לשחות בפידים של המשתתפים האחרים בפרויקט, להבין את הפילטר שדרכו הם צורכים את העולם ואת הרשתות החברתיות.
כמו בטיול לחו"ל, גם בטיול בפידים של משתתפי הפרויקט, אוכל לעשות קניות, ולייבא משם, באמצעות Like או Follow, פוסטים שיעניינו אותי ולהחליט לצרף אותם לפיד שלי. כך אפשר יהיה לא רק להכנס לעורו של האחר, אלא גם להסיר את סכי העיניים שלי, להרחיב את האופק שהפלטפורמה ייעדה לי.
סבילות לחומרים זרים
הפיד של צ'ו הוייטנאמי מעניין, אקזוטי בוודאי, אך לא באמת מאתגר. לעומת זאת, כמה זמן ארצה או אסכים לשהות בפיד הפייסבוק של בת גילי מהקצה השני של הקשת הפוליטית הישראלית? האם חשיפה לתכנים שאליהם היא נחשפת תלמד אותי משהו על הצד האחר או על עצמי? האם החשיפה הממושכת, העשירה, המורכבת, תדרבן אותי להעז לפתוח בדיאלוג מסוג חדש? לבחון את דעותיי? להיות פתוחה לעובדות שכרגע אני לא נפגשת בהן כלל ובטח לא כשהן מוצגות כאמת צרופה, מובנת מאליה? אולי זה יגרום לי להתבצר בדעותיי? האם התסכול מהפערים בינינו יניע אותי לפעולה או יגרום לי לסגת למים החמימים של הפיד המוכר שלי?
אם לזמן מה ארכיב את המשקפיים שהאחרים מרכיבים, אצליח להרגיש לזמן מה בנעליהם, גם אם לא בגופם, של אנשים מקצוות שונים של החברה או של העולם.
*
פרויקט האמפתיה האינטרגלקטי הראשון הוא הזדמנות לרתום את הפלטפורמה המשמעותית בעולם לניסוי חברתי בתקשורת ובתקשורת בינאישית. זה יכול להיות כר רחב ועמוק למחקר וללמידה, אבל בו זמנית, גם קריאה לפעולה: הזמנה לראות, להתבונן ולהקשיב מעבר לקו האופק הפרטי של כל אחד מאיתנו. אולי אפילו לשוחח.
פרויקט האמפתיה יכול להיות פעולה, ממסדית או חתרנית, נגד רידוד השיח ובעד פריצת התאים הקטנים שבהם מתקיים השיח החברתי. שינוי קטן, לכאורה במדיום (כפתור: Change my Feed למשל) יכול לגרור שינוי עצום במסר, בהוויה החברתית-פוליטית-דיגיטלית שלנו ואולי בהמשך גם בשיח בעולם.
*
כנרת רוזנבלום היא סופרת ויועצת ארגונית, בעברי עיתונאית ובהשכלתי סוציולוגית. מייסדת הבלוגים "פריזאית" ו::רווחים::.