מחשבות על עיצוב מדיניות בעולם של בינה מלאכותית – רשומה לרגל יום הקניין הרוחני העולמי, 2022

יום הקניין הרוחני העולמי, החל ב-26 באפריל, הוא הזדמנות מצוינת לחשוב ולדון בסוגיות עדכניות בדיני הקניין הרוחני לאור התפתחויות חדשות. ברשומה זו אעסוק בחוק ישן-נושן, בחוק חדש מאוד, ובהתפתחויות טכנולוגיות כל כך חדשות, עד שאפילו החוק החדש לא הספיק להסדיר אותן. אעסוק בעיצוב של מוצרים, שהוא ענף בתוך דיני הקניין הרוחני, ובבינה מלאכותית. אשאל, האם אנחנו רוצים להגן על עיצובים שעיצבה בינה מלאכותית?

בשנת 2018 נכנס לתוקפו חוק העיצובים, התשע"ז–2017. החוק הסדיר מחדש את תחום העיצובים במדינת ישראל, בהחליפו פקודה ישנה, משנת 1924(!). בין השינויים שנערכו במסגרת החוק, שונה גם שם החוק ושמו של האובייקט עליו הוא מגן: החוק החדש הבהיר כי הוא מגן על "עיצובים" של מוצרים, וזאת בשונה מהפקודה הישנה, שהתייחסה לאותם אובייקטים ממש כ"מדגמים", ככל הנראה בשל תרגום לא מדויק.

דיני העיצובים הם ענף בתוך דיני הקניין הרוחני, ועניינם בהגנה על עיצובי מוצרים שיש להם שימוש פונקציונלי – למשל, המראה (עיצוב) של חולצה או של מכונית. הם מצויים בתווך שבין דיני זכות היוצרים, המגינים על יצירות כמו ספרים, ציורים או סרטים, לבין דיני הפטנטים, המגינים על המצאות פונקציונליות כמו תרופות או מתקני השקיה. אם ניטול לדוגמה בקבוק שתיה, נוכל לזהות מספר זכויות קניין רוחני שעשויות להגן על חלקים שונים בו: המנגנון המשמש לפתיחת ולסגירת הבקבוק, אם הוא חדש, עשוי להיות המצאה הזוכה להגנה כפטנט במסגרת חוק הפטנטים; תמונה או ציור על תווית הבקבוק עשויים לזכות להגנה כיצירה במסגרת דיני זכות היוצרים; ועיצוב הבקבוק עצמו – המראה והצורה שלו – עשוי לזכות להגנה כעיצוב, במסגרת חוק העיצובים.

עולם הקניין הרוחני כולו – ובו דיני העיצובים, זכות היוצרים והפטנטים, מושתת על התפתחות והתקדמות. תכליות דיני הקניין הרוחני הן במהותן לעודד יצירתיות, התפתחות והתקדמות כדי שהציבור ייהנה ממאגר נרחב ככל האפשר של עיצובים, יצירות והמצאות. אך כיצד דיני הקניין הרוחני, כתחום משפטי, מתמודדים עם התפתחויות שעשויות להשפיע עליהם עצמם? למשל, בעשורים האחרונים עברנו מצפיה בסרטים ובתוכניות המוקרנים בקולנוע או המשודרים בזמנים קבועים בטלוויזיה, לצפייה בהם בזמננו החופשי באמצעות מכשירי וידאו, לאחר מכן במכשירי די.וי.די, ולאחרונה לצפייה בהם בלחיצת כפתור באמצעות פלטפורמות סטרימינג. כל מעבר כזה מעורר שאלות וסוגיות חדשות בתחום דיני זכות היוצרים, וכן את הצורך לבחון האם הדין חל על השימושים החדשים, וכיצד מתממשים הרציונלים שבבסיס החוק לאור השינוי. בנוסף, לא פעם מוגשות גם תביעות בעניין לבתי המשפט, שנדרשים להכריע האם מי שעושה שימוש בטכנולוגיה החדשה מפר את הזכויות ביצירות, ובאלו תנאים.

בהמשך לכך, חקיקת הקניין הרוחני בעשורים האחרונים השתדלה לסגל לעצמה "ניטרליות טכנולוגית", כך שדיני הקניין הרוחני יגנו על אובייקטים הזכאים להגנתם באופן זהה, ללא תלות במדיום שבו נעשה בהם שימוש. עקרון הבסיס של הניטרליות הטכנולוגית הוא שסרט, למשל, צריך ליהנות מהגנה זהה של דיני זכות היוצרים בין אם הוא מוקרן בקולנוע, נמכר על גבי קלטת וידאו, או ניתן לצפייה בסטרימינג.

גם במסגרת דיני העיצובים התעוררו שאלות שנובעות מהתפתחות הטכנולוגיה. למשל, לפי פקודת המדגמים הישנה, הגנה ניתנה לעיצוב של "חפץ". אך האם "חפץ" משמעותו רק מוצר מוחשי או גם מוצר דיגיטלי? האם אייקונים, תצוגות מסך ופונטים, שהם אובייקטים דיגיטליים, יכולים להיחשב כ"חפץ"? אם לא, הם אינם יכולים ליהנות מהגנת הפקודה ויהיו חלק מ"נחלת הכלל" – ניתנים להעתקה בידי כל אדם. יוזכר, שהפקודה מקורה אמנם בשנת 1924, אך היא המשיכה לחול על כל עיצוב (בשמו הקודם: מדגם) שפורסם לפני כניסתו לתוקף של החוק החדש בשנת 2018. מעניין לציין, שחלק מפריטים אלה היו בעברם פריטים מוחשיים, ועם התפתחות הטכנולוגיה עברו לפורמט דיגיטלי. כך למשל, פונטים – עיצובי אותיות – היו עשויים בעבר מעופרת עליה נחרט עיצוב האות, כך שניתן היה להטביע את אותן אותיות מעוצבות על גבי נייר באמצעות דיו, בעוד שהיום רובנו מכירים ומשתמשים בפונטים באופן דיגיטלי בלבד, במחשבים שלנו.

החוק נתן מענה לסוגיה זו, לפחות מיום כניסתו לתוקף ואילך, שכן הוא מתייחס להגנה של "מוצר" ולא של "חפץ", ובכך, בין השאר, נראה כי החוק מגשים את עקרון הניטרליות הטכנולוגית משום שהוא מגן הן על אובייקטים מוחשיים והן על אובייקטים דיגיטליים (לגבי פונטים העניין מורכב יותר, וניתן לקרוא עוד בעניין כאן). עם זאת, ההתפתחויות הטכנולוגיות של השנים האחרונות מזכירות לנו שתחום הקניין הרוחני מייצר כל הזמן חידושים העולים על כל דמיון. זה, אולי, לא כל כך מפתיע, בהתחשב בעובדה שזה בדיוק מה שהתכוונו שיקרה: דיני הקניין הרוחני מתמרצים יצירה ופיתוחים חדשים, שפעם אפילו לא יכולנו להעלות על דעתנו.

לדוגמה, בשנים האחרונות עולם הקניין הרוחני עסוק בסוגיות הנוגעות לקיומן של זכויות קניין רוחני באובייקטים שנוצרו בידי בינה מלאכותית, ובסוגיות הבעלות בפריטים אלה (אם הם מוגנים): האם המצאה ש"הומצאה" כל כולה בידי בינה מלאכותית זכאית להיות מוגנת כפטנט? האם בינה מלאכותית יכולה להירשם כבעלת הפטנט בהמצאה שהמציאה? לאחרונה, קבוצה של משפטנים המבקשת לקדם את הדיון בסוגיות אלה, הגישה בקשות לרישום פטנט שהומצא בידי בינה מלאכותית, על שמה של הבינה המלאכותית כממציאה. בקשות אלה הוגשו במגוון רחב של מדינות בעולם, כולל בישראל. יוזמה דומה החלה גם בנוגע להגנה של יצירות במסגרת דיני זכות יוצרים, אלא שבתחום זה, ככלל, רישום של יצירות הוא פחות מקובל בעולם.

על פניו, משרדי פטנטים לאומיים ובתי משפט נדרשים לרוב לענות על שאלה טכנית במהותה בבואם להחליט האם לרשום או להגן על פריטים שנוצרו בידי בינה מלאכותית. בשל ניסוח חקיקת הקניין הרוחני עליהם בדרך-כלל לשאול האם יש "ממציא" או "יוצר" כדרישת החקיקה הרלוונטית, שרשאי לבקש הגנה על פרי עמלו. בנוסף לכך, ברוב המדינות בעולם  עליהם לבחון האם התוצר אכן חדש ומעשיר את מאגר הידע או היצירות שלנו – זוהי בחינה שנערכת לגבי כל המצאה שמבקשים את רישומה כפטנט. עד כה, ארצות הברית למשל ענתה שבינה מלאכותית אינה יכולה להיחשב כ"ממציא" כמשמעותו בחקיקה האמריקנית, ולכן סירבה לבקשות אלה. גם ישראל סירבה לבקשה, בעוד שמדינות אחרות כמו דרום אפריקה קיבלו את הבקשה ורשמו את הפטנט. בנוגע להגנה על יצירות שיצרה בינה מלאכותית, ארצות הברית, שהיא אחת המדינות היחידות המנהלות מרשם של יצירות, דחתה גם בקשה לרישום יצירה שנוצרה בידי בינה מלאכותית.

אבל השאלות המעניינות באמת שעולות בהקשר זה הן, לדעתי, השאלות שמתחת לפני השטח.  אלה שאלות מהותיות, שנוגעות לשורשיהם של דיני הקניין הרוחני ממש ולהצדקות שבבסיס ההגנה שאנחנו נותנים לאובייקטים באמצעות דיני הקניין הרוחני. במילים אחרות, הן גורמות לנו לשאול את עצמנו – על מה אנחנו רוצים להגן, ולמה.

על שאלות אלה משרדי הפטנטים ובתי המשפט אינם יכולים לענות בעצמם, ככל הנראה. הם לא יכולים לענות עליהן כי בהחלטותיהם הם מסתמכים על חוק קיים, שנכתב מבלי להתייחס לאפשרות שיום אחד המצאות יומצאו על ידי ממציא שאינו אדם בשר ודם. גם בנוגע לעיצובים, למרות השמירה על עקרון הניטרליות הטכנולוגית החשוב, אף דיון בחוק העיצובים בכנסת – בשנים 2016-2017, לא עסק בשאלה, האם מבחינת מדיניות ראוי ורצוי לאפשר רישום והגנה על עיצובים שבינה מלאכותית עיצבה בעצמה ללא התערבות משמעותית של מעצב אנושי.

ויש עיצובים כאלה.

לאחרונה חוקרים "ביקשו" מבינה מלאכותית להפיק "כיסא אבוקדו". הבינה המלאכותית הפיקה מגוון רחב של עיצובי כיסאות בצורת אבוקדו. האם העיצובים האלה ניתנים להגנה לפי חוק העיצובים? האם ניתן לרשום אותם? והשאלה המעניינת יותר – האם אנחנו בכלל רוצים להגן עליהם?

נתחיל בשאלות הפשוטות – האם העיצובים ניתנים להגנה או לרישום? סעיף 1 לחוק העיצובים מגדיר מיהו "מעצב" לצורך הוראות החוק, וקובע כי "מעצב" הוא "מי שעיצב עיצוב, ואם העיצוב עוצב בידי שני בני אדם או יותר במשותף – כולם יחד". מלשון החוק, המתייחסת ל"בני אדם", משתמע שהמעצב צריך להיות אדם בשר ודם. מעבר לכך, מאחר שלפי החוק ברירת המחדל היא שהבעלות בעיצוב מוקנית למעצב, קשה לראות איך רשות הפטנטים הישראלית או בית משפט ישראלי יוכלו למצוא שעיצוב שעוצב בידי בינה מלאכותית זכאי להגנה לפי חוק העיצובים.

אבל השאלה העמוקה יותר, והיא זו שגם מעניינת בעיני משום שהיא גורמת לנו לחשוב מחדש על מושכלות יסוד בדיני הקניין הרוחני, היא האם ראוי שעיצוב כזה יזכה להגנת החוק.

וכאן אנחנו נסחפים למחוזות ספק כלכליים, ספק פילוסופיים.

כאמור, התכלית של דיני הקניין הרוחני היא לתמרץ פיתוח של אובייקטים חדשים – עיצובים, יצירות, והמצאות. הספרות המשפטית שואלת לאחרונה מגוון שאלות מעניינות בהקשר זה, לדוגמה: את מי צריך לתמרץ כשמדובר בבינה מלאכותית? האם התמריצים שאנחנו מכירים מעולם הקניין הרוחני המקובל מתאימים גם כשמדובר בעיצוב בידי בינה מלאכותית? והאם בכלל ראוי להקנות תמריצים כאלה, כשמפתחת העיצוב, היצירה או ההמצאה היא בינה מלאכותית?

באופן כללי, אנחנו מעניקים למעצבים, ליוצרים ולממציאים זכות בפריטים שהם הוגים כי אם לא היינו עושים את זה, ההנחה הכלכלית היא שהם לא היו הוגים את הפריטים מלכתחילה, או שלא היה להם תמריץ לחלוק אותם עם הציבור, בעוד שלנו דווקא יש אינטרס שישקיעו ויפתחו אותם וגם ישתפו אותם עם הציבור, שייהנה מגישה למאגר רחב יותר של עיצובים, יצירות, והמצאות מועילות. האם ההנחה הזו נכונה גם כשבינה מלאכותית היא זו שהוגה את הפריטים החדשים?

מומחים לקניין רוחני חלוקים בעניין. חלקם חושבים שאין צורך להידרש לשאלות האלה, ובתי המשפט יפרשו את החוקים הקיימים כפי שיפרשו. חלק חושבים שיש לתקן את החקיקה לגבי כלל הדינים (אם כי אין בהכרח הסכמה על האופן שבו ראוי לתקן את החוקים). אחרים מציעים להבחין בין ענפים שונים של דיני הקניין הרוחני: למשל, לגבי דיני פטנטים, ניתן לומר שברור כי קיים אינטרס ציבורי בפיתוח של כמה שיותר המצאות חדשות ומועילות, יהא מפתחן אשר יהא. מציאת תרופה לסרטן, למשל, יש בה אינטרס ציבורי אדיר, ולכן נראה שפחות חשוב, מבחינה ציבורית, האם מצא אותה ממציא במעבדה, או שמא בינה מלאכותית. אבל האם ניתן לומר זאת גם על יצירות? האם יש אינטרס ציבורי בפיתוח של יצירות מעשי ידי בינה מלאכותית? או האם האינטרס הציבורי הוא בתימרוץ של יצירה אנושית בלבד? האם האנושות מייחסת ליצירה מהסוג הראשון ערך חברתי ותרבותי זהה לזו שהיא מייחסת ליצירה מהסוג השני?

הגישה האחרונה, המבקשת להבחין בין תחומי הקניין הרוחני ולבחון את ההצדקות והמטרות החברתיות בבסיס כל אחד מהם, היא שובת לב ונראה שיש בה טעם. בהמשך לכך, ומשום שדיני העיצובים מצויים בתווך שבין דיני הפטנטים לבין דיני זכות היוצרים, במוקדם או במאוחר תעלה השאלה – האם יש להתייחס להגנה על עיצוב שעיצבה בינה מלאכותית כפי שאנחנו מתייחסים להמצאה שהמציאה בינה מלאכותית, או שמא כפי שאנו מתייחסים ליצירה שיצרה בינה מלאכותית? או אולי באופן שונה משתיהן?

לדעתי, בעניין זה לדיני העיצובים יש יותר במשותף עם דיני זכות היוצרים. ראשית, התחומים חופפים זה את זה במידה מסוימת, ולעיתים במידה רבה. למשל, עיצוב של ספסל יכול להיות מוגן כעיצוב לפי חוק העיצובים, ויכול להיות מוגן כיצירת פיסול לפי חוק זכות יוצרים, בתנאים מסוימים. לדיני העיצובים אין ממשק דומה עם דיני הפטנטים, שעוסקים בחלקים הפונקציונליים של המוצר, ולא בחלקים העיצוביים שלו. שנית, ניתן לטעון שהאינטרס הציבורי בעיצובים חדשים לרוב דומה יותר לאינטרס הציבורי ביצירות חדשות מאשר בהמצאות חדשות: למרות שעיצובים חדשניים יכולים לשפר את חיינו, אם מדובר בשיפור פונקציונלי, הוא יוכל להירשם כפטנט, בעוד שעיצוב יגן על הצורה של המוצר, באופן דומה לזכות יוצרים.

זה אינו המקום לצלול לעומקן של סוגיות אלה, הטעונות דיון מעמיק ועודן שנויות במחלוקת בין מומחים בתחום. כך או כך, החשוב הוא שהטכנולוגיה החדשה מעמידה בפנינו הזדמנות ייחודית לחשוב מחדש על ההצדקות והאיזונים בבסיסם של דינים ותיקים אלה ולדון בשאלות היורדות לשורשיהם, שהמוקד שלהן הוא על מה ראוי שדינים אלה יגנו, ולמה.

עקרונית, אפשר לדחוק את השאלות שהועלו מעלה הצידה ולהותיר את מלאכת פרשנות החוק לבתי המשפט, כפי שחלק מהמומחים מציעים. הרי החוק קיים, חוק העיצובים אפילו חדש, והוא יוביל לתוצאה מסוימת – בין אם היא תהיה רישום של עיצובים שעיצבה בינה מלאכותית והגנה עליהם, בין אם דחייתם ולכן היעדר הגנה עליהם. אבל בעיני מדובר בהחמצה של הזדמנות חשובה שגורמת לנו לחשוב מחדש ומהיסוד על דיני הקניין הרוחני שעלולים להיראות לנו כמובנים מאליהם, לוודא שהם עומדים במבחן הזמן, שהם פועלים כפי שרצינו ושהם מגשימים – באמת – את טובת הציבור.